הסיפור שלא ייאמן: איך המחנך הצליח להפוך ילד מופנם לאחד החזקים בכיתה?

על המילים: "והיה עקב תשמעון" מביא רש"י את מאמר חז"ל: "אלו מצוות קלות שאדם דש בעקביו".

מה פירוש מצוות קלות? אלו מצוות שאדם יכול לבצע בלי שום מאמץ, ממש בקלות, כמו למשל לחייך למי שזקוק לחיוך. לומר כמה מילים של הערכה למי שזה יכול להועיל לו.

אין אחד שלא נהנה ממילה טובה, ולכן, ולכן, אחת המצוות הכי קלות לביצוע, זה פשוט לגמול חסד עם הזולת, ולחייך אליו. לא יותר מזה. חיוך!

הרב עמרם בינט מספר שלפני שנים היה לו תלמיד שקט ומופנם. "הוא לא הרבה לדבר, וכמעט אף פעם לא שיחק עם החברים שלו. ילד מאוד מאוד ביישן, אפילו עצוב קצת.

"זה הציק לי מאוד, ניסיתי לדחוף אותו לתוך החברה, אמרתי לו בוא, כל הילדים משחקים מחבואים, בוא אני אעזור לך למצוא מחבוא טוב, אבל זה לא עבד. בשיעורים ניסיתי לעשות ממנו עסק, לאפשר לו לענות או לשאול, אבל הוא לא שיתף פעולה. הייתי מאוד מתוסכל מזה ובעיקר דאגתי לגורלו של התלמיד", ממשיך הרב בינט.

"ניגשתי ליהודי שאני מאוד מעריך את שיקול דעתו בנושאי חינוך, וביקשתי ממנו עצה טובה: כיצד לעזור לתלמיד הזה?

השיב אותו יהודי: "תחייך".

"לא הבנתי איך זה בדיוק פותר לי את הבעיה. מה זה יעזור שאני אחייך עכשיו? אבל הוא אומר לי "לא! תחייך!". אמרתי לו שאני לא מבין, מה הוא אומר לחייך או לא לחייך?

"תחייך אל התלמיד", אמר היועץ, "פשוט תחייך אליו. לא פעם אחת, לא כל יום, אלא תפזר עלייו חיוכים בכל פעם שאתה רואה אותו. תמיד כשאתה צועד במסדרונות של התלמוד תורה והוא מגיע מולך, תשמיע קול של התלהבות: "הו", שירגיש שאתה שמח לראות אותו, זה הכל. פשוט תגרום לו להאמין שהנוכחות שלו חשובה ותורמת לך ולכל הסובבים. אבל אל תגיד לו: 'נוכחותך חשובה לנו', אלא תשדר לו את זה, בהתנהגות שלך, בחיוכים שלך, באופן שאתה שם לב אליו בכל פעם שאתה עובר לידו!".

"ואיך זה יפתור את הבעיה", שאלתי, והוא הסביר: "מה גורם לאדם להרגיש דיכאוני ומנותק? המחשבה שהוא לא מוצלח ושהוא בעצם מיותר! כשאתה מראה לו שהוא חשוב לך, ושאתה צריך אותו בסביבה, אתה בונה לו את האימון בעצמו, נותן לו את היכולת לזחול אט אט אל מחוץ לקונכייה שבה הוא מסתגר מתוך מחשבה שאין לו עוד מה לתרום לכדור הארץ ולאנושות החיה על גביו".

הרב בינט ממשיך: "ניסיתי, וזה עבד! חייכתי אליו לא פעם ולא פעמיים, אלפי חיוכים שלחתי לו, אולי אפילו עשרות אלפי חיוכים. יותר לא דיברתי איתו מילה, לא הצעתי לו להשתתף במשחקים ולא פניתי אליו באמצע השיעורים כדי שיענה על השאלה ששאלתי, אלא פשוט חייכתי וחייכתי וכל פעם שראיתי אותו השתדלתי לתת לו את התחושה שזה משמח אותי שהוא נמצא בסביבה.

"כעבור מספר שבועות הוא כבר היה נראה יותר טוב, וכעבור מספר חודשים הוא כבר שיחק עם חברים במשחקים קבוצתיים בהפסקות.

"לא האמנתי למראה עיני! כוחו של חיוך!", מסיים הרב בינט את סיפורו הנפלא.