התקשורת בין אנשים: זה לא בגוף, זה בנשמה

כל אדם פועל בתוך "רשת של פרויקטים", כי הפרויקט האישי של האדם אינו יכול להיעשות בתוך בועה שבה נמצא אדם יחיד. איננו יכולים להשלים את ייעודנו אך ורק באמצעות חשיבה על חיינו הפרטיים, היות שהחיים שלנו קשורים לחייהם של האחרים. אם אחשוב אך ורק על עצמי – לא אצליח!

תאר לך שאתה מבלה חודשים בהכנה לקראת משחק כדורגל, וכאשר מגיע הרגע הגדול אתה מגלה כי השחקנים האחרים אינם מוכנים כראוי.

מה קורה אז? אתה מבין שההכנה שלך לא הועילה מאומה! באותה מידה, הצמיחה שלך בכיוון האמת, מטרת החיים שלך, אינה נוגעת רק לך באופן פרטי. במשחק שלך שותפים כל האנשים החיים סביבך.

בראשית, העולם היה מורכב מאדם אחד בלבד. אדם הראשון קיבל את חוה לבת זוג. כל מי שהופיע לאחר מכן יצא מהענפים שהסתעפו מהזוג הזה, ומכאן עולה שלכל האנושות אותו מקור ואותה מטרה. כל בני האדם שהיו, שהינם ושעוד יהיו – שייכים לנשמת אדם הראשון. במילים אחרות: כל בני האדם הם חלק של ישות אחת בלבד.

ברמה גבוהה יותר, משמע שהם אותו אדם, אף כי כאן, בכדור הארץ, הם מיוצגים באנשים שונים. אם כן, מה פשר העימותים, הנקמה ורוע הלב שנפוצים בין בני האדם?! הרי כשאתה תוקף מישהו אחר, כאילו תקפת את עצמך!

הבה נתבונן במשמעות של הקשר הזה. מרגע החלוקה של הנשמה האנושית הראשונה, יש לנו צורך לאחד אותה מחדש. משום כך, להתקשר פירושו לאחד שתי נשמות, כלומר האדם צריך לקשור את הווייתו הפנימית להווייתו של אדם אחר. יש שתי דרכים לעשות זאת: תקשורת הדדית ונתינה. בראשונה ידוע לנו שמי שמתקשר – אינו הגוף, אלא הנשמה! כך שבהתאם לאיכות התוכן של הנאמר, אפשר לאחד, או להפריד, שתי נשמות. לפעמים בשיחה עם מישהו אנחנו מתחברים כל כך לבעיותיו, במטרה לעזור לו, עד שאנו מצליחים לערבב את הצרכים שלו בצרכים שלנו, וכאשר אנחנו עוזרים לזולת אנחנו יכולים להרגיש שאנו עצמנו מפיקים מזה טובה.

כך קורה גם כאשר אנחנו נותנים משהו למישהו. הקְרבת דבר שהוא שלנו לטובת אדם אחר – יוצרת מפגש של נשמות, כך שבמידת מה נעשינו לאדם אחד.

להיות בקשר אין פירושו קשר פיזי בהכרח. לעיתים איננו צריכים להכיר את האדם כדי שזה יקרה, כמו בנתינת צדקה לאדם נזקק.

אפשר להרחיק לכת: ניסיונות הוכיחו כי ייתכן שאדם ירגיש שמישהו מסוים חושב עליו, גם כשכל אחד מהם נמצא במדינה אחרת. גם בחיי השגרה שלנו, ידועה, למשל, רגישותה של אם לבכי של בנה אף בהיותה בבית אחר, עד כדי שגופה מייצר חלב כשהתינוק רעב.

הרב דסלר חילק את האנושות לשתי קבוצות: אלה שבחייהם החליטו להיות נותנים, ואלה שנוטלים. הראשונים הם המרגישים שאינם זקוקים לדבר נוסף לעצמם. הם כבר שלמים די הצורך לעבוד להגשמת ייעודם. כל מה שיש להם מוקדש למטרות חייהם, והם משאירים את חותמם בעולם, היות שהם אינם צורכים מעבר לנדרש ליצירת דברים טובים. אנשים אלה מאושרים, כי הם יודעים שלא חסר להם דבר, ויש להם קשר עמוק עם האחרים. נסה פעם אחת לעשות משהו טוב בעבור אדם אחר, בלא ידיעתו ובלא ידיעת אדם כלשהו, ושים לב לתוצאות.

בקבוצה השנייה נמצאים אלה שהחליטו למקד את חייהם בחיפוש מתמיד של סיפוק האינטרסים האישיים שלהם. הם משוכנעים כי ככל שיהיה להם יותר כך הם יהיו מאושרים ויחיו טוב יותר, וזו טעות!!! למעשה, מעבר לעובדה שהם אינם תורמים לעולם, הם מהווים מעמסה, כיוון שהם רק צורכים. הם, בעצם, מנסים למלא משהו שחסר להם, כי עמוק בתוכם הם מרגישים שאינם שלמים. ואולם מה שעשוי למלא אותם אינו הדברים החומריים שהם מחפשים כל כך.

עליהם לחפש בתוך עצמם את ערכם האישי ואת כישוריהם, ולהשקיע אותם במשימות שלהם.

יש שלושה סוגי קשר שהאדם חייב לשפר כל הזמן: הקשר עם הזולת, הקשר עם בן הזוג והקשר עם האלוקים.

מתוך הספר "מסעו של דן אחר משמעות החיים", מאת רוני דיין. לרכישת הספר בהידברות שופס, לחצו כאן.