פרשת עקב: מדוע קובעים צום על יום של שבירת חומות?

משה רבנו ממשיך בדברי פרידה מרגשים ויסודיים ביותר, ובין היתר הוא אומר לעם ישראל: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת השם אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ, וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת השם אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת השם אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים ח', י"א-י"ח).

משה רבנו נוגע כאן באחד האתגרים הגדולים ביותר העומדים בפני היהודי המאמין – התמודדות מול תחושה של "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה", המובילה לשכחת הבורא. משה רבנו מזהיר מפני שכחת השם יתברך בעקבות ריבוי כסף וזהב, בתים ושפע חומרי.

בהמשך משה אומר: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל! אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ, עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם. עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק. וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי השם אֱלֹהֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ, אֵשׁ אֹכְלָה, הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ, ​וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאַבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר השם לָךְ" (דברים ט', א'-ג').

גם בפסוקים אלו מעביר משה את אותו המסר – אין לפחד מעמים גדולים ועצומים, מערים גדולות ובצורות ומבני ענקים – שהרי השם אלוקיך הוא העובר לפניך, הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך.

העולם הזה הוא עולם מטעה מאוד. בתים גדולים וכסף רב עלולים להטעות את בני האדם, ערים בצורות ואנשים ענקיים עלולים להפחיד בני אדם, אולם בעיניים של אמונה צריכים להסתכל על הכל במבט אחר לגמרי - השם אלוקיך הוא הנותן לך כוח לעשות חיל, וברצונו הוא ישמיד ויכלה את האויבים שנראים כלפי חוץ גיבורים.

נרחיב מעט בעניין זה.

יודעים אנו שצום י"ז בתמוז נקבע בין היתר בעקבות כך שביום זה נפרצו חומות ירושלים ובני ישראל מצאו את עצמם "בין המצרים", כלומר, הם הרגישו שאין להם לאן לברוח.

יש כאן משהו עמוק מאוד.

הצום נקבע על פריצת החומה ולא על עצם המלחמה שבאה בעקבותיה. למה? האם לא מתאים יותר לקבוע צום על עצם המלחמה? נכון ששבירת החומות מסמלת נקודת מפנה שראוי לקבוע עליה צום, אולם יש בזה עומק נוסף, עוצמתי מאוד.

עיקר הבעיה הייתה שבני ישראל סמכו על החומה יותר מידי. החומה נפרצה ובני ישראל מצאו את עצמם ללא תחושת ביטחון, וזו בדיוק הבעיה – שהביטחון שלהם היה נעוץ בחומה ולא בריבונו של עולם. העובדה שבני ישראל הרגישו חסרי ביטחון ו"בין המצרים" בעקבות שבירת החומה, גילתה שבני ישראל לא בטחו בהשם אלא בעצים ואבנים, ועל זה נקבע הצום.

התלות המוחלטת בחומות היא עצמה הסיבה לחורבן. כשהחומות נפרצו גילו בני ישראל שאין להם להיכן לברוח, ובכך התגלה שבני ישראל היו חלשים באמונתם ותלויים לחלוטין בחומות אבן.

כשמשה רבנו שלח את המרגלים הוא אמר להם: "וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִיא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם רָב. וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ, הֲטוֹבָה הִיא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה, הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים..." (במדבר י"ג, י"ח-י"ט).

בפשטות, אם העמים יושבים במבצרים אז יש לעם ישראל ממה לחשוש, שהרי העמים הללו בלתי מנוצחים ומוגנים היטב על ידי החומה, אולם ידועים דברי רש"י (בשם המדרש) שההיפך הוא הנכון: "החזק הוא הרפה - סימן מסר להם, אם בפרזים יושבין - חזקים הם, שסומכין על גבורתם, ואם בערים בצורות הם יושבין - חלשים הם". מדהים. משה רבנו אומר כאן יסוד עצום. אם הם יושבים במבצרים סימן שהם פחדנים וחלשים שמתחבאים מאחורי חומות, אולם כשאתה שולף אותם מהחומה אתה מגלה שהם חסרי עמוד שדרה, לעומת זאת, אם הם יושבים בערים פרוזות, סימן שהם גיבורים שלא צריכים חומות הגנה, שהרי הם סומכים על הגבורה שלהם.

בני ישראל התגלו חלשים בביטחון, והגילוי נגלה לעין כל בפריצת החומות.

שאלה גדולה אדם צריך לשאול את עצמו – במה אני בוטח? מה החומה שלי? חומת אבן או "חומה" אמיתית העשויה מאמונה וביטחון בבורא עולם?

ספר "דרשות הר"ן" (דרשה י') כותב על הפסוק "וְזָכַרְתָּ אֶת השם אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל', שנשים לב שלא כתוב "כי הוא הנותן לך חיל", אלא "כוח לעשות חיל". כלומר, וודאי שיש אנשים עם כוחות וכישרונות מיוחדים, אולם מי נתן להם את הכוחות הללו? השם יתברך! "רצה בזה, כי עם היות שאמת שיש באישים סגולות מיוחדות לדבר מהדברים, כמו שיש אנשים מוכנים לקבל החכמה, ואחרים מוכנים לשית עצות בנפשם לאסוף ולכנוס, ולפי זה יהיה אמת בצד מה שיוכל העשיר לומר 'כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה', עם כל זה, עם היות שהכוח ההוא נטוע בך, זכור תזכור הכוח ההוא מי נתנו בך ומאין בא, והוא אומרו וזכרת את השם אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח וגו'. לא אמר וזכרת כי השם אלוקיך נותן לך חיל, שאם כן היה מרחיק שהכוח הנטוע באדם לא יהיה סיבה אמצעית באסיפת ההון, ואין הדבר כן, ולפיכך אמר כי עם היות שכוחך עושה את החיל הזה, תזכור נותן הכוח ההוא יתברך".

הרמב"ן כותב על הפסוקים בהמשך: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי השם אֱלֹהֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ, אֵשׁ אֹכְלָה, הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ" - "לא כוח ועוצם יד שנתן לך, אבל יד השם עשתה זאת בתקיפין שבהם" (לשון הרמב"ן). גם הכוח של העמים שניצבים מולך מקורו מהשם, וברצונו, הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך.

"וְזָכַרְתָּ אֶת השם אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל".