אומה בשליחות (ב'): ההבטחה מימי קדם שניצחה את כל האימפריות

כשעמד אברהם אבינו על גב ההר, בין בית אל ובין העי, והצטווה לשאת עיניו ימה וקדמה, צפונה ונגבה, הוא ראה לנגד עיניו את תחום שליטתם של הכנענים, האמורים, החתים והפלשתים. אך הממלכות המקומיות הזעירות לא היו לבד בזירה. מדרום, ממזרח ומצפון היו אימפריות ענקיות ששלטו בעולם, וגם ממערב כבר התחילו להגר הפלשתים וגויי הים, ולתפוס עמדות בארץ כנען.

מדרום היתה האימפריה המצרית, שהיתה קיימת כבר מאות רבות של שנים. בזכות נהר הנילוס, שזורם כל השנה, היתה מצרים מעצמה כלכלית של תבואה. היא שלטה ביד רמה בכל האזור, ומצודתה היתה פרושה דרומה לתוך אפריקה, וצפונה לתוך כנען. אבוי לו למלך כנעני כלשהו שהתמרד בפרעה. מסע מלחמה מצרי היה יוצא כנגדו, והוא היה מושמד, או לכל הפחות עירו היתה מוחרבת, והוא היה מתחייב בתשלום מס עצום.

ממזרח היתה האימפריה הבבלית הקדומה. אימפריה זו אמנם היתה מחולקת למוקדי כוח שונים, שמהם בלטו בעיקר חמישה: בבל, בראשות המלך המפורסם חמורבי; לרסה; אשנונה; עילם; ואשור. כל אחת מחמש הערים האלו העמידה מלכים גדולים ומפורסמים, ויחדיו הם שלטו בכל האזור שבין הנהרות, שמכונה באופן כללי "מסופוטמיה". מלכי מסופוטמיה ערכו גם מסעות מלחמה לכנען בעת הצורך.

מצפון היתה ממלכת הפיניקים. עיר הנמל צידון היתה אז עיר גדולה ומפורסמת. ערים כנעניות נוספות היו לצפון מזרחה של כנען: העיר אוגרית, והעיר אבלה, עיר עצומה ששלטה על כל האזור, ומלכה היה עיבראום. הפיניקים הצידונים ראו עצמם בני בית בארץ כנען, שכן הפיניקים והכנענים עם אחד הם. יחד איתם היו החורים, ועוד עמים קדומים שהיו באזור ארץ כנען, בתוכה וסביב לגבולותיה.

המחשבה שאדם אחד אנונימי, העומד לבדו בלב הישימון עם עדר כבשים, ובפרט זקן ערירי בן מאה, שהוא, הוא וזרעו – שעדיין לא קיים – ינחלו את הארץ הזו, ארץ שכל כך הרבה עמים רואים לעצמם זכות לשלוט בה, והיא תהיה שלהם לעולם, היא בלתי נתפסת.

אם נרצה לדמיין משהו דומה בזמננו, נדמיין נא אדם שיעמוד בלב אמריקה, תייר, לא אמריקאי, לא שייך לדת הנוהגת ולא לשלטון, והוא מכריז: הארץ הזו תהיה שלי, שלי ושל זרעי, לעולם! הבטחה שתקפה לאלפי שנים, לא לזמן קצר. מאז ועד היום עברו כמעט ארבעת אלפים שנה, וכל האימפריות והארצות שהיו באותו זמן נכחדו. כולן. לא חלקן, לא רובן, אלא כולן. לא נשארה אחת מהן. לא מהאימפריות והמדינות, וגם לא מהעמים. שום עם שחי בשנת 2000 לפני הספירה כעם מובחן, יחד עם עמים אחרים ביבשת, לא שרד. והיו מאות כאלו.

(יש לשים לב, כי אנשים שהיו סגורים ביבשת אחת, מובן ששרדו. אנשים גרו באוסטרליה, מבודדים, במשך כמה אלפי שנים, ובסופו של דבר נשארו אנשים באוסטרליה ולא נכחדו, כשם שנשארו גם קנגורואים ולא נכחדו. גם תושבי סין שרדו בחיים, אבל לא היתה קבוצה אחת שהחזיקה בדת שונה משאר בני גזעה ומקומה, ושרדה. מדובר על הישרדות גזעית ותרבותית, בלב מערבולת של כיבושים ומלחמות כלל עולמיים במשך אלפי שנים).

אבל כאן, בארץ ישראל, יושבים זרעו של אברהם, בני יצחק ובני ישמעאל, ומחזיקים בארץ הזו. אין כאן אחיזה לאף אומה אחרת, רק לזרעו של אברהם. אף על פי שבאלפי השנים הבאות עשרות אימפריות חשקו בארץ, וניסו בכוח לגזול אותה וליישב אותה, ההבטחה האלוקית קיימת כעובדה. באותו המקום שבו עמד אברהם וקיבל את ההבטחה, קיים ישוב יהודי בשם "בית אל", בדיוק אותו שם שבו כונה המקום לפני ארבעת אלפים שנה.

איך התקיימה ההבטחה הזו? איך הפך אברהם אבינו מאדם אנונימי, לאב המון גויים, אדם שרוב יושבי תבל, כיום, תשפ"ד, רואים בו את אביהם?