אומה בשליחות (ג'): "אב המון גויים" – ההבטחה וההשלכות ההיסטוריות

ההבטחה לאברהם על ירושת הארץ כללה הרבה יותר מאשר את ירושת הארץ: "וְהָיָ֤ה שִׁמְךָ֙ אַבְרָהָ֔ם כִּ֛י אַב־הֲמ֥וֹן גּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ, וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל, וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה׃ וַאֲבָֽרְﬞכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר, וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה".

ועוד נאמר לזרעו: "פְּרֵ֣ה וּרְבֵ֔ה גּ֛וֹי וּקְהַ֥ל גּוֹיִ֖ם יִהְיֶ֣ה מִמֶּ֑ךָּ וּמְלָכִ֖ים מֵחֲלָצֶ֥יךָ יֵצֵֽאוּ".

במדע מדובר על "אב קדמון" שמחלציו יצאו גזעים שונים או יושבי יבשות שונות. אך מה הוא אותו אדם קדמון עבור צאצאיו? כלום ושום דבר. ייתכן שהיה ניאנדרתלי רפה שכל, חצי אדם וחצי קוף. אברהם אבינו אינו "אב קדמון". הוא אב המון גויים. שמו הוא מבורך, כל משפחות האדמה יתברכו בו, כל גויי הארץ עזבו את אליליהם והתחננו להסתופף באמונת אלוהי אברהם. נכון להיום, התשפ"ד, רוב יושבי כדור הארץ מאמינים בהתגלות ה' לאברהם, ובהיותו אב נבחר לאנושות כולה.

באלפיים השנים האחרונות, המלכים הגדולים שמשלו בעולם כינו את עצמם "מלך ירושלים הקדושה", שכן זה היה תואר המלוכה בעל המשמעות הגדולה ביותר. כאשר מלך ראה את עצמו כשולט על רוב אירופה, הוא הכריז על עצמו כממשיך של מלכות זרע אברהם.

ומעבר ל"המון גויים" ול"קהל גויים", יש גם "גוי אחד", שממשיך את דרך אברהם, אך ורק על פי ההתגלות ביציאת מצרים, המשכה של ברית בין הבתרים. ובניו של אותו עם, כאשר הם מגיעים לשמונה ימים, מלים את בשר ערלתם, בדיוק כמו אבינו הגדול לפני שלשת אלפים ושמונה מאות שנה. גם אם אינם מקיימים, למרבה הצער, את שאר המצוות והחוקים של אלוקי אברהם, את החוק הזה, ברית קודש של אברהם אבינו, מקיימים כולם. ובעטיה של המצווה הזו, יש לנו הזכות להתגורר בארץ הקודש: "בדם בריתך שילחתי אסיריך מבור אין מים בו", הבטיחנו הנביא. בני ישראל יחזרו מהגלות לארץ אבותיהם, רק אם ישמרו על המילה. ואכן שמרו עליה מכל משמר, בכל תנאי ובכל מקום.

אך המילה רק סמל היא, לשליחותו הגדולה של אברהם: האמונה באל אחד.

הדבר שנראה לנו פשוט והגיוני כל כך, שיש כוח אחד מאחורי העולם כולו, נתפס כבלתי אפשרי, כסותר את ההיגיון והניסיון; כדבר מגוחך, כדברי כפירה מסוכנים, שהמחזיק בהם ראוי להיזרק לכבשן האש.

מאז שגורש האדם מגן העדן, הוא התמודד עם קללה: קללת הארץ, חיות טורפות, וגם צער המשפחה וגידולה. האדם ראה לנגד עיניו רק רוע, קושי, אסונות בלתי צפויים, מחלות וצרות. כל קבוצה אנושית עסקה בהגנה על עצמה. במקרה של הפסד מול קבוצה אחרת, התוצאה היתה מוות בעינויים. לא היתה שום אמפתיה כלפי אדם באשר הוא אדם, לא היתה שום זכות לאדם מעצם היותו אדם. גם בתוך הקבוצה היו מחלוקות, מריבות, מלחמות ושוב מוות. משאת נפשו של כל אדם פשוט היתה קורת גג לראשו, אוכל בסיסי ובריאות יחסית. רוב האנשים לא זכו גם לזה, וסביב המשאבים הבסיסיים ביותר התנהלו מלחמות. האדם היה חכם יותר מבעלי החיים, אבל מבחינה מוסרית היה דומה להם, מאבק הכל בכל.

במצב כזה אף אדם לא יכל לדמיין שיש כוח אחד מאחורי העולם. הייתכן? אם יש כוח אחד, מפני מה יש מקומות פוריים ומבורכים, ויש מקומות מקוללים וארורים? מפני מה ילדים נהרגים בחרב, והרשעים שהורגים אותם נהנים בעולמם? אם מישהו ברא את העולם, כדי שיגורו בו אנשים, מפני מה הים עולה ומציף את היישוב? ומדוע ההרים עשנים ומרעילים את סביבתם? ויורקים עליהם לבה רותחת? אם הגשמים באים כדי לברך את האדמה, מדוע שנה אחת אינם מגיעים, ושנה אחרת מגיעים בזעף והורסים את התבואה? האם עולם החי מתוכנן? יש בו יופי? והרי נחשים ממיתים בני אדם, זאבים טורפים את צאנם ואריות ודובים מאיימים עליהם גם כן. האם יש היגיון בכל מה שקורה סביב? תכנית אחת? זה ודאי לא ייתכן.