לאהבה דרכים רבות, ולפעמים היא מגיעה דרך בובי הקוף

הדלת נפתחה בקול רעש גדול, ואל בית חב"ד נכנס זוג שאי אפשר היה להתעלם ממנו. הבחורה לבושה כתום זרחני מכף רגל עד ראש, והבחור לבוש בחליפת פסים אפורה וכובע בוקרים לראשו. על הכתף שלו ישבה בובת קוף גדולה, לבושה אף היא בחליפת פסים תואמת. "זה בובי", הוא אמר בקול גדול. "תגידי שלום לבובי", הוא ביקש ממני, אז אמרתי שלום. גם לבובי וגם להם.

הם התישבו לאכול במסעדת "גלאטמנדו", וביקשו שיערכו צלחת גם לקוף שהגיע איתם. עד מהרה התקבצו סביבם חבר'ה משועשעים שביקשו להבין מה פשר העניין. זיו ודגנית לא התעייפו לספר לכולם שהקוף בובי מלווה אותם מתחילת הטיול.

לא הייתי צריכה הרבה כדי להבין שמדובר בזוג קצת מאותגר חברתית. מצאו זה את זו במהלך השירות האזרחי, ומאז הם לא נפרדים.

הדיבור של שניהם היה איטי וקולני בהשוואה לשל האחרים בחדר, ונושאי השיחה מוגבלים. דומה היה שבובי הקוף הוא כמו נס עבורם. כל תשומת הלב מופנית אליו, וכך גם אליהם.

"את כל הטיול שלנו אנחנו מצלמים דרך העיניים של בובי", הסבירה לי דגנית בעיניים נוצצות. "את לא מבינה כמה אנשים אוהבים אותו", אמרה, ואני אז חשבתי לעצמי שלאהבה דרכים רבות, ולפעמים היא מגיעה דרך בובה.

*

לילה לפני שהם יצאו לטרק באנפורנה נשמעו דפיקות רמות על דלת ביתנו. דגנית עמדה שם כשכל גופה רועד מבכי. "תעזרו לנו", היא זעקה. "קרה לנו אסון".

רצתי אחריה. הייתי בטוחה שמשהו רע קרה לזיו, אבל בדרך היא הספיקה לספר לי שבובי שלהם נעלם, וזיו מחפש אותו בין הסמטאות.

שעתיים קודם לכן הם יצאו מבית חב"ד לכיוון הגסט האוס שלהם, ושם הוא נפל לזיו מהכתף, או שנלקח בידי אחד מילדי הרחוב שחמד אותו. כך או כך הוא איננו, והם מרוסקים. לא יכולים בלעדיו. "לא שמרנו עליו מספיק טוב", הם חזרו ואמרו.

אני מודה שמעולם לא יצא לנו לחפש אחרי בובה. איתרנו מטיילים נעדרים באזורי אסון ותנאי שטח קשים, אבל בובה? זו היתה הפעם הראשונה.

הזעקתי את חזקי, שהבין מיד את כובד העניין, וגייס חבורה של מטיילים רגישים שהבינו שמדובר פה בהרבה יותר מבובת קוף על כתף.

שעתיים תמימות של חיפוש בבורות וביבים, עד שנתקלתי ברג'ה, הילד עם עיני השקד. הוא מסתובב הרבה באזור הבית שלנו, ולא פעם אנחנו מורידים לו צלחת אוכל או שמיכה חמה. בובי היה ביד שלו. החנקתי צעקה, וניגשתי אליו בשקט. אמרתי לו שאני לא ממש יודעת איפה הוא מצא את הבובה הזו, אבל היא חשובה מאוד למי שהיא שייכת לו.

הוא לא יכול לתאר לעצמו עד כמה.

"את בוכה?", הוא שאל אותי, ואני אמרתי שלא, אבל קלטתי פתאום שהעיניים שלי מלאות בדמעות. הוא עזב אותה מיד והגיש לי.

"אסור לו ללכת לאיבוד יותר", חשבתי לעצמי כל הדרך חזרה לבית חב"ד. "זיו ודגנית צריכים אותו איתם בעולם הזה".

"אסור לך ללכת לאיבוד יותר, בובי", לחשתי לקוף כל הדרך חזרה לבית חב"ד, ולא היה אכפת לי אם רואים אותי בני האדם מסביב. "זיו ודגנית צריכים אותך איתם בעולם הזה", הסברתי לו.

הדמעות הרטיבו לו את חליפת הפסים.