"אתה יודע שאתה לא צריך לתת לי ניסיונות כדי שתראה כמה אני אוהבת אותך"

באחת השבתות הזמין אותי הרב קעניג, מארגון "מנוחה וישועה", ליצור מעגלי שיח עם המשפחות שנקראות בפי כל "משפחות שכולות", אך באמת הן משפחות שיכולות, הכל. הן, שלא כמוני, יכולות "לדפוק" על כסא הכבוד, לבקש ואפילו לדרוש הכל – ובמיוחד גאולה.

את הטור הזה אני רוצה להקדיש לחלק מהמסרים המטלטלים שהתוודעתי אליהם: אמא שמספרת לי בגאווה יתרה על הבן שלה, שכמה שעות לפני שנפל (או בשפה מעצימה יותר – התעלה) הרגיע את חבריו לפלוגה באומרו: "חבר'ה, מה קורה איתכם? הרי  אנחנו מנצחים! אם נכבוש את עזה - ניצחנו, ואם לא – אנחנו עם רבי עקיבא. אז על מה הצער?".

מעצימי עולם, כבר אמרתי?

אלמנה אחת שיתפה שיום לפני שבעלה נהרג היא הלכה להתפלל אצל הבבא סאלי בנתיבות, ואמרה לה': "אתה יודע כמה אני אוהבת אותך, נכון? אתה יודע, שאתה לא צריך לתת לי ניסיונות כדי שתראה כמה אני אוהבת אותך". היא לא שיערה לעצמה שכבר למחרת ה' יעביר אותה את הניסיון המטלטל ביותר של חייה. כמה שבועות לאחר מכן היא חזרה שוב לבבא סאלי, התפללה ואמרה: "ה', למרות הכל, כמו שאמרתי לך מראש, אני שלך! ואם זאת הדרך שרצית בשבילי, אז אני איתך, אף על פי שאני לא מבינה".

יש אמירה מרטיטה יותר מזו?

אחד האבות ששני ילדיו נרצחו ברעים, אמר שארבעת ילדיו הגיעו לשם. שניים חזרו אליהם במתנה, ושניים הם נתנו במתנה... והוא מדגיש: "אני לא בא בתלונות לה', רק שואל, ה' - למה שניים בבת אחת? ואז משיב ליהודי יקר שלידו, שכועס כל כך על המציאות שנכפתה עליו: "אנחנו כמו ילדים קטנים כעת, שלא מבינים את הנהגתו של אבא... אולי כשנגדל נבין, ואם לא נבין, לפחות נכעס פחות".

את איריס חיים אני כבר מכירה היטב, לאחר שהיתה בין הנשים הראשונות שראיינתי בתחילת המלחמה.  לאחר מכן פגשתי אותה בצמתים רבים נוספים. אחת האלמנות הצעירות, שבעלה נורה גם הוא מאש כוחותינו, הטיחה בה, שאחת השאלות הכי קשות שעולות בה היא: "איך את משלימה עם זה?". ואיריס, האישה היקרה הזאת, סיפרה לה שהיא נפגשה עם מישהי שגם בעלה נפל מאש כוחותינו, וביקשה ממנה לספר את הסיפור שלו. בתחילה, אותה אלמנה סיפרה כך: חמש דקות היא סיפרה בקצרה על מי היה בעלה, ועל כך שהוא הציל 30 איש לפני שנהרג, ומיד עברה הלאה, ובעשרים הדקות הנוספות שיתפה את איריס איך נראה אותו אחד שירה בו בטעות...

איריס, לאחר שהקשיבה לה, אמרה לה: עכשיו תספרי שוב את הסיפור ממקום אחר, ותדגישי את מה שבאמת חשוב". וכך היא סיפרה 20 דקות על בעלה, על מפעלו, תכונות נפשו, מה הוא השאיר אחריו, על כל החיים הרבים שהוא הציל – 30 איש זכו לחיות בזכותו! כמה אור וחיים הוא השאיר בעולם! ורק דקה אחת נתנה מקום לאיך הוא נהרג. איריס סיכמה את דבריה: "כך מספרים את הסיפור מחדש, כדי שהוא יתן לנו כוח".