שווה סיפור: שק של זכויות

הקסם ששובה אותך, האוויר שמכניס לערפול חושים, הקדושה שמרחפת. ירושלים.

בשבילי ירושלים זו לא עוד עיר תיירות, זה מעבר, משהו לנשמה, לתזכורת שעוד מעט הוא יבוא, על כפיו יביא את אליהו הנביא. ללכת בסמטאות ולספוג את האווירה, את הפסיפס הרבגוני שיוצר מושלמות אינסוף. וכך, באחד מימי אלול החצי-קרירים-חצי-חמים, יצאתי לסיור בסמטאות העתיקות. התיישבתי על אחד הספסלים, מעביר מבט על כל היופי הזה. את עיני צדו שלושה יהודים מבוגרים יושבים בפתח מבואה של בית, ליד שולחן פח מרובע. בידם כוסיות תה קטנות, לוח שש -בש פתוח, והם משוחחים. נראה שהלוח לא באמת בשימוש. לא יודע כמה זמן ישבתי שם. לא הייתי היחיד, ציירים מזדמנים ישבו עם כנים, מושכים צבעים במכחול, מנסים להעתיק את האגדה לבד מתוח. תיירים מכל העולם עברו ביראת כבוד, מבטם סוקר את הנוף, ואני נהנה מכל הדבר הזה, שכל רגע בו מוליד עניין נוסף. כאשר השמש התקדמה לאמצע היום, קמתי, מחפש אחר מניין לתפילת מנחה. ניגשתי אל שלושת היהודים שבמבואה, מתנצל על ההפרעה, אבל אולי הם יודעים איפה יש עכשיו תפילת מנחה.

אחד מהם קם, אמר שגם הוא הולך עכשיו להתפלל. הוא נפרד מהם והצטרף אלי, כלומר, אני אליו. פסענו בין העיקולים, והגענו לבית הכנסת. היו לנו כמה דקות עד לתחילת התפילה, ואני ניצלתי אותן להיכרות ולערבוב עם הבריות. באופן כללי, אני אוהב אנשים מבוגרים, אוהב לשמוע את המסר שלהם על החיים, את כברת הדרך שהם עשו, התובנות. תמיד אני יוצא עם משהו נוסף. אבל כאן הוא סימן לי "אחר כך" עם היד. חשוב לו לומר את הקורבנות לפני הכל, ובבית הכנסת הוא לא יוציא מילה אחת מיותרת. איש פשוט של ירושלים.

בחוץ, כאשר הגבאי המתין לעשירי שיבוא, ליהגתי עם שאר האנשים. אחד מהם סיפר בגאווה על דמויות ואנשים גדולים שלמדו / התפללו כאן, וכך הצביע לעבר אותו יהודי שהגעתי איתו. "זה אבא של הרב X", וכאן הוא נקב בשמו של אחד מתלמידי החכמים הגדולים של דורנו. הייתי המום. בדקתי שוב אם אני לא טועה, וההוא רק חיזק את זה. לא האמנתי. הייתי בטוח שאותו תלמיד חכם נולד על ההר, עם כפית של תורה ומצוות לתוך הפה. עכשיו כבר הייתי מסוקרן לגמרי.

חיכיתי לסוף התפילה.

תפסתי אותו מחוץ לבית הכנסת, לוחץ את ידו בחמימות. "שמעתי שכבודו אבא של הרב", אמרתי לו. הוא חייך, מאושר. "זכיתי", אמר. יצר הסקרנות שלי זינק. "איך זוכים לתלמיד חכם כזה?", שאלתי, "גם אני רוצה". הוא הביט בי, רציני. "אני אדם פשוט, עובד בנגרייה, לא יודע הרבה. אלוקים נתן לי מתנה". המשכתי ללחוץ, ואז הוא אמר: "לפעמים אני יושב עם עצמי ושואל מה זכיתי ולמה זה קרה. ממה שנברתי עם עצמי, עלה לי סיפור שקרה לי בילדות. לא יודע אם זה מה שאתה מחפש, בכל מקרה, זה משהו ארוך, לא על רגל אחת". החוש השישי שלי לא ויתר. סיפרתי לו שיש לי זמן, והרבה, ואני רוצה לשמוע. התיישבנו על ספסל, והוא סיפר.

*

"גדלתי בירושלים, באחת השכונות הקרובות לשוק, במשפחה דלת אמצעים באזור של פשע ועוני, הרבה אנשים קשיי יום שנלחמו על ההווה. עתיד לא היה באופק. עולים חדשים, שרידים של מלחמות, צרות רבות. משפחה ברוכת ילדים. מגיל קטן למדנו לשרוד. ידענו רעב מה הוא, ידענו הרבה דברים שילד לא אמור לדעת ולראות, אבל בשכונה שלנו היה הכל, ועל השולחן, ולמרות הכל ידענו ממה צריך להיזהר וממי, שמירה מיוחדת של אלוקים. כל יום בשעת בין הערביים היינו הולכים לשוק, לחפש את השאריות שבעלי הדוכנים השאירו. היינו אוספים אותם, מביאים שלל. כל יום היה סיפור אחר, ואין דומה יום אחד לחברו. כל דוכן והשאריות שלו. לפעמים היו מציאות, ואם התמזל מזלך והגעת בזמן, ותפסת לפני כולם – אין מאושר ממך. ככה בכל פעם, ילדי השכונה היו מתפרסים בנקודות ציון בשוק, ומשם היינו מתחילים את הסריקות. זו היתה ארוחת הצהריים והערב, לפעמים הארוחה היחידה.