סיפורים קצרים
שווה סיפור: שק של זכויות
אדם פשוט מתגלה כאביו של תלמיד חכם עצום. איך הוא זכה לכך? סיפורו מחזיר אותו ואותנו אל שכונת העוני שבה גדל
- ענבל עידן
- פורסם כ"א אב התשפ"ד
(צילום: shutterstock)
הקסם ששובה אותך, האוויר שמכניס לערפול חושים, הקדושה שמרחפת. ירושלים.
בשבילי ירושלים זו לא עוד עיר תיירות, זה מעבר, משהו לנשמה, לתזכורת שעוד מעט הוא יבוא, על כפיו יביא את אליהו הנביא. ללכת בסמטאות ולספוג את האווירה, את הפסיפס הרבגוני שיוצר מושלמות אינסוף. וכך, באחד מימי אלול החצי-קרירים-חצי-חמים, יצאתי לסיור בסמטאות העתיקות. התיישבתי על אחד הספסלים, מעביר מבט על כל היופי הזה. את עיני צדו שלושה יהודים מבוגרים יושבים בפתח מבואה של בית, ליד שולחן פח מרובע. בידם כוסיות תה קטנות, לוח שש -בש פתוח, והם משוחחים. נראה שהלוח לא באמת בשימוש. לא יודע כמה זמן ישבתי שם. לא הייתי היחיד, ציירים מזדמנים ישבו עם כנים, מושכים צבעים במכחול, מנסים להעתיק את האגדה לבד מתוח. תיירים מכל העולם עברו ביראת כבוד, מבטם סוקר את הנוף, ואני נהנה מכל הדבר הזה, שכל רגע בו מוליד עניין נוסף. כאשר השמש התקדמה לאמצע היום, קמתי, מחפש אחר מניין לתפילת מנחה. ניגשתי אל שלושת היהודים שבמבואה, מתנצל על ההפרעה, אבל אולי הם יודעים איפה יש עכשיו תפילת מנחה.
אחד מהם קם, אמר שגם הוא הולך עכשיו להתפלל. הוא נפרד מהם והצטרף אלי, כלומר, אני אליו. פסענו בין העיקולים, והגענו לבית הכנסת. היו לנו כמה דקות עד לתחילת התפילה, ואני ניצלתי אותן להיכרות ולערבוב עם הבריות. באופן כללי, אני אוהב אנשים מבוגרים, אוהב לשמוע את המסר שלהם על החיים, את כברת הדרך שהם עשו, התובנות. תמיד אני יוצא עם משהו נוסף. אבל כאן הוא סימן לי "אחר כך" עם היד. חשוב לו לומר את הקורבנות לפני הכל, ובבית הכנסת הוא לא יוציא מילה אחת מיותרת. איש פשוט של ירושלים.
בחוץ, כאשר הגבאי המתין לעשירי שיבוא, ליהגתי עם שאר האנשים. אחד מהם סיפר בגאווה על דמויות ואנשים גדולים שלמדו / התפללו כאן, וכך הצביע לעבר אותו יהודי שהגעתי איתו. "זה אבא של הרב X", וכאן הוא נקב בשמו של אחד מתלמידי החכמים הגדולים של דורנו. הייתי המום. בדקתי שוב אם אני לא טועה, וההוא רק חיזק את זה. לא האמנתי. הייתי בטוח שאותו תלמיד חכם נולד על ההר, עם כפית של תורה ומצוות לתוך הפה. עכשיו כבר הייתי מסוקרן לגמרי.
חיכיתי לסוף התפילה.
תפסתי אותו מחוץ לבית הכנסת, לוחץ את ידו בחמימות. "שמעתי שכבודו אבא של הרב", אמרתי לו. הוא חייך, מאושר. "זכיתי", אמר. יצר הסקרנות שלי זינק. "איך זוכים לתלמיד חכם כזה?", שאלתי, "גם אני רוצה". הוא הביט בי, רציני. "אני אדם פשוט, עובד בנגרייה, לא יודע הרבה. אלוקים נתן לי מתנה". המשכתי ללחוץ, ואז הוא אמר: "לפעמים אני יושב עם עצמי ושואל מה זכיתי ולמה זה קרה. ממה שנברתי עם עצמי, עלה לי סיפור שקרה לי בילדות. לא יודע אם זה מה שאתה מחפש, בכל מקרה, זה משהו ארוך, לא על רגל אחת". החוש השישי שלי לא ויתר. סיפרתי לו שיש לי זמן, והרבה, ואני רוצה לשמוע. התיישבנו על ספסל, והוא סיפר.
*
"גדלתי בירושלים, באחת השכונות הקרובות לשוק, במשפחה דלת אמצעים באזור של פשע ועוני, הרבה אנשים קשיי יום שנלחמו על ההווה. עתיד לא היה באופק. עולים חדשים, שרידים של מלחמות, צרות רבות. משפחה ברוכת ילדים. מגיל קטן למדנו לשרוד. ידענו רעב מה הוא, ידענו הרבה דברים שילד לא אמור לדעת ולראות, אבל בשכונה שלנו היה הכל, ועל השולחן, ולמרות הכל ידענו ממה צריך להיזהר וממי, שמירה מיוחדת של אלוקים. כל יום בשעת בין הערביים היינו הולכים לשוק, לחפש את השאריות שבעלי הדוכנים השאירו. היינו אוספים אותם, מביאים שלל. כל יום היה סיפור אחר, ואין דומה יום אחד לחברו. כל דוכן והשאריות שלו. לפעמים היו מציאות, ואם התמזל מזלך והגעת בזמן, ותפסת לפני כולם – אין מאושר ממך. ככה בכל פעם, ילדי השכונה היו מתפרסים בנקודות ציון בשוק, ומשם היינו מתחילים את הסריקות. זו היתה ארוחת הצהריים והערב, לפעמים הארוחה היחידה.
"באחד מימי החורף הירושלמיים הקרים, יצאתי ל'פשיטה' בסוף יום בשוק. הגעתי תחילה לדוכן של מאפייה, שם גיליתי שק קטן (שקיות של אז) עם שלוש פיתות גדולות, טריות, חמות, מקרה נדיר מאוד. בדרך כלל אלו שאריות יבשות, רקובות, סוג ד', וכאן כאילו מישהו הניח את השק במיוחד. לקחתי את השק מהר, לא מאמין לרכוש שנפל בחלקי, מביט שוב ושוב לכל עבר, חושש מעיניים שאולי ייקחו לי את השלל. המשכתי לחפש בשאר הדוכנים, אולי יתמזל המזל עוד ונמצא גם ירקות / פירות טעימים. אחד הילדים שהיה שם קלט את השק שלי. ראיתי את עיניו היוצאות מחוריהן. כאשר הגעתי לשכונה, התאספנו יחד כדי לאכול את הסחורה שהבאנו. כולם התקנאו בי, אבל אותו ילד, שבעצם היה נער, לא הפסיק ללטוש עיניים. איתו היו גם שני אחיו הקטנים יותר. הם לא הצליחו למצוא הרבה, רק מעט מאוד, וגם זה לא היה הכי אכיל. בימים של אז, רצית רק לשרוד. בשבילי זו היתה הארוחה היחידה שלי, מאז שקמתי לא הכנסתי דבר מאכל לפה, וגם לי חיכו אחים קטנים רעבים בבית. כולנו היינו על אותו מסלול של הישרדות. ואז הגיע יורם. יורם היה מושג בסביבה, דמות של אדם שמתנכר לאלוקיו. עד היום איני יודע אם היה יהודי או לא, אבל ידענו שנדנודי הפעמונים היו תפילותיו. למדנו להיזהר ממנו ולהתרחק. הוא היה מנסה לשחד ולמתק אותנו בכל מיני תופינים ודברים אחרים, כדי שנבוא איתו לשם, ושם – היה מקום שאסור ליהודי ללכת אליו. הוא לא התייאש. מיסיונר על אמת. בחיוך קסום, מרוח מצד לצד, הוא הגיע אלינו, עם מעיל נפוח, רכוס היטב. פער עלוב למדי מולנו, קומץ ילדים שדופים עם בגדים בלויים. 'קר היום, אה?', אמר, הבל פיו יוצר שטנים מרקדים. 'למה שילדים יהיו בקור הזה בחוץ, במיוחד כשיש מקום שמחלק לכם אוכל חם והכל בחינם?', המשיך לפתות. הייתי נער חמום מוח. קלטתי לאן הוא נושב. "תעוף מכאן", שאגתי, היתה לי תעוזה שאיני יודע מאין הגיעה. הייתי מוכן באותו רגע להתנפל עליו, לעשות בו שפטים. הוא כנראה קלט זאת, ודי נלחץ ממני. הוא חייך לחבר שלי ולאחיו חיוך מתוק, והמשיך הלאה. אבל אני הרגשתי והבנתי שהחבר שלי נלכד. ידעתי שברגע שאני אלך – ואולי גם אם לא אלך – הוא ילך לשם. ידעתי שהוא, בשונה ממני, מתמודד עם יתמות מאבא, ועם בית עם הרבה עצב. אני לעומתו גדלתי בבית שמח, עם אמא שידעה לעשות לימונדה, בעיקר. היה לי למה לחזור, אצלו זה היה ספק. הבטתי בו ובשק שבידי. ידעתי מה אני צריך לעשות. הגשתי לו את השק, ביקשתי שלא ילך לשם, שיחזור הביתה וידאג לאחים שלו. הוא היה המום מההקרבה שלי. הוא ידע להעריך אותה. מי כמוהו יודע רעב מציק מה הוא, ומה המחיר שאני משלם בשבילו. הוא הודה לי בניד ראש, לקח והלך יחד עם אחיו, שהביטו בי במבט מודה. חזרתי הביתה מותש, עייף ובעיקר רעב, אבל ידעתי שזה מה שהייתי צריך לעשות".
*
"גדלתי, התחתנתי. השכלה לא היתה לי, כמובן. עבדתי בנגרייה, יגע ממלאכת כפיים, המשכתי לדאוג לכלכלת הבית עם כל ילד שנולד. היתה לי אמונה חזקה בבורא עולם. אמנם לא הייתי הולך לבית הכנסת באופן קבוע, אבל ידעתי מי מנהיג את העולם. הבן הבכור שלי גדל, והוא, בשונה ממני, אהב ללכת לבית הכנסת, לתפילות ובעיקר לבקשות. אני חושב שהבקשות היו התירוץ, ומשם זה התגלגל. יום אחד דפק לי בדלת איש צדיק. הוא סיפר לי על הבן שלי, על המיוחדות שלו וטוב הלב שלו, והציע שנשלח אותו לישיבה בבני ברק. יש שם פנימייה טובה, ובטוח יהיה לו טוב. נבהלתי. ישיבה לא היתה בלקסיקון שלי באותו הזמן. גם העלות הרתיעה אותי. הוא אמר שהוא ידאג לעלויות. הוא הגיע פעמיים, דיבר גם עם אשתי. בפעם השלישית אמרנו כן.
"משם הכל היסטוריה. הבן שלי הצליח מאוד, וזה השפיע גם עלינו. כל האחים שלו הלכו בעקבותיו, ואשתי ואני התחזקנו מאוד. היום, לצד הערך הרוחני, אני מודה לאלוקים, כי הרבה מהנוער כאן לא הגיע למקום טוב מבחינת הסביבה. זה לא פשוט. בכל פעם שאני רואה את הבן שלי, אני לא מפסיק להודות לבורא עולם, והסיפור הזה הוא התשובה היחידה שהגעתי אליה, למה זה מגיע לי, אני כמובן לא אלוקים ולא יודע למה, אבל אם אתה שואל אותי - זו התשובה.
"אותו ערב קר, עם שלוש פיתות מהבילות בשק קטן, ועיניים של ילד, נער מתבגר שגברו על הבטן שלי, הצילו לי חיים, העניקו לי אושר אמיתי, צרוף. ועל זה גאוותי".
הוא סיים, ואני גיליתי עיניים לחות, שלי, והערכה עמוקה לאדם מחוספס, מלא אמונה, יהודי פשוט של צורה, שהקריב כדי להציל שלוש נשמות, וקיבל עולם מלא.
שק של זכויות.