פרשת ראה: בנים שמכעיסים, מורדים, חוטאים – עדיין נקראים בנים

ישנו פסוק נפלא בפרשתנו: "בָּנִים אַתֶּם להשם אֱלֹהֵיכֶם" (דברים י"ד, א').

התלמוד (קידושין לו ע"א) מביא מחלוקת מפורסמת על פסוק זה, האם תמיד בני ישראל נקראים "בנים" של הקדוש ברוך הוא, או שזה תלוי בהתנהגות שלהם. לשיטת רבי יהודה, אנחנו ראויים להיקרא "בנים" רק אם אנחנו מתנהגים כמו בנים ונאמנים לבוראנו, אולם אם אנחנו לא נוהגים כמו בנים, אנחנו גם לא נקראים בנים. לעומתו, רבי מאיר אומר שאנחנו תמיד נקראים בנים של השם, ללא תלות בהתנהגות שלנו.

"בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים - אתם קרויים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים - אין אתם קרויים בנים, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרויים בנים".

רבי מאיר מוכיח את שיטתו מארבעה פסוקים: "שנאמר: 'בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה' (ירמיהו ד', כ"ב). ואומר: 'בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם' (דברים ל"ב, כ'). ואומר: 'זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים' (ישעיהו א', ד'), ואומר: 'וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי'" (הושע ב', א').

רבי מאיר מוכיח את שיטתו מארבעה פסוקים, והוא לא מסתפק בפסוק אחד, משום שצריכים את כל הפסוקים כדי להדגיש את העובדה שבני ישראל נקראים בנים גם בסיטואציות שונות. נראה את דברי התלמוד (עם תוספת ביאור המהר"ל).

הפסוק הראשון מדבר על בנים סכלים – "בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה". לפעמים עם ישראל חוטא מתוך סכלות ושטות – "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" (סוטה ג ע"א). גם במצב כזה בני ישראל נקראים "בנים".

אבל היה מקום לטעות, שרק אם החטא נעשה מתוך סכלות וטיפשות הם עדיין נקראים בנים, שהרי מקור החטא הוא סכלות, אולם מה נגיד על מצבים בהם בני ישראל חוטאים מתוך חוסר אמונה, על מצבים בהם אי אפשר לתת בהם אמון, והם עצמם לא נותנים אמון בבורא, מה נגיד אז? האם עדיין הם נקראים בנים? לכן מביא רבי מאיר את הפסוק השני: "בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם". אפילו כשאי אפשר לתת בהם אמון, חס וחלילה, אומר הקדוש ברוך הוא שאף על פי כן הם נקראים "בנים".

ממשיך התלמוד ואומר, שגם הפסוק הזה לא מספק את רבי מאיר, והוא מנסה לברר – מה יהיה אם בני ישראל יעבדו עבודה זרה? האם עדיין הקדוש ברוך הוא יקרא להם בנים? לכן מביא רבי מאיר פסוק נוסף: "זֶרַע מְרֵעִים, בָּנִים מַשְׁחִיתִים". "השחתה" משמעותה עבודה זרה, והנה, אף על פי שבני ישראל עבדו עבודה זרה, הנביא קורא להם "בנים".

רבי מאיר לא מסתפק בזה והוא מחפש יותר. רבי מאיר חשש, שגם אם בני ישראל נקראים "בנים" אף על פי שהם עבדו עבודה זרה, עדיין, יש בנים ויש בנים. יש סתם בנים ויש בנים מעולים, אהובים. מברר רבי מאיר, כשבני ישראל ישובו בתשובה מהעבודה זרה, האם יש סיכוי שהם שוב ייקראו בנים מעולים? בני אל חי? או שבגלל שהם עבדו עבודה זרה, הכתם יישאר עליהם תמיד והם יקראו רק בנים, אבל לא בנים מעולים?

לכן מביא רבי מאיר את הפסוק הרביעי: "וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי". כשהם ישובו בתשובה, הם שוב ייקראו בני אל חי, בנים מעולים! (על פי רש"י שם).

המהר״ל מפראג ("נצח ישראל" פרק י"א) מאריך בדברי רבי מאיר, והוא אומר יסוד חשוב מאוד בהבנת דבריו.

השייכות של יהודי לתורה ולקדוש ברוך הוא היא שייכות עצמית, מוחלטת ובלתי תלויה בשום גורם חיצוני. אהבה שאינה תלויה בדבר. זהו קשר בלתי ניתן לניתוק. כמו שילד לעולם לא יכול להתנתק מהוריו, כך גם עם ישראל והקדוש ברוך הוא. הנשמה של היהודי היא חלק אלוק ממעל, חלק מהאין סוף. "כי קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל כולא חד" (הקדוש ברוך הוא, התורה וישראל הם אחד. נפש החיים ד', א').

רק מה, יתכן שנדבק באותם בנים משהו חיצוני, משהו טמא, לכלוך שצריך להסיר, אבל אלה רק שכבות חיצוניות הנמצאות על הנשמה, וזה קורה בגלל שלא תמיד בני ישראל מודעים לרום מעלתם, לא תמיד הם זוכרים שהם בני אל חי!

הרמב״ם (בהלכות גירושין, ב', כ') מחדד את היסוד הזה. ישנה הלכה שכאשר יהודי לא רוצה לתת גט לאשתו, כופים אותו ומכריחים אותו עד שיאמר רוצה אני. לכאורה, איך גט בכפיה מועיל, הרי הבעל צריך לתת את הגט מרצון? עונה הרמב"ם, שרצונו האמיתי של יהודי הוא לעשות את כל המצוות, הסירובים הם רק חיצוניים. גם אותו יהודי – בוודאות גמורה בלבו פנימה הוא רוצה לקיים את מצוות התורה ולתת גט לאשתו.

הרשב"א בתשובותיו (ח"א סימן קצ"ד) כותב, שאף על פי שקיים כלל שהלכה כרבי יהודה כשהוא חולק על רבי מאיר, כאן, בסוגיה שלנו, הלכה כרבי מאיר, שהרי הוא הוכיח את דבריו מתוך הפסוקים.

אפשר להוסיף, שאנו בדורנו יכולים לומר שההיסטוריה של כלל ישראל מוכיחה שהלכה כשיטת רבי מאיר. שונאי ישראל שבכל דור ודור הביטו על עם ישראל, ואמרו עליו "בין כך ובין כך בנים אתם". כשהנאצים הוציאו להורג יהודים הם לא שאלו אף יהודי איזו כיפה הוא חובש לראשו, הם לא שאלו אף אחד אם הוא בכלל חובש כיפה, לא היה משנה להם אם היהודי מאמין או לא, צם ביום כיפור או לא. אתה יהודי – דינך למוות. כך גם כל אויבי ישראל לדורותיהם, ואף חווינו זאת לאחרונה כשמחבלי חמאס פרצו את הגבולות ורצחו יהודים רבים – הם לא הבחינו בין יהודים כאלו ליהודים אחרים, שהרי מבחינתם - בין כך ובין כך אתם קרויים בנים.

כשיהודי נמצא בצרה, ישנה סגולה שהוא יתפלל להשם: "אלו-ה דמאיר ענני", כשהכוונה לרבי מאיר. למה דווקא "אלו-ה דמאיר", ולא כל תנא אחר? אחת התשובות היא, שרבי מאיר הוא זה שאומר שעם ישראל נקראים בנים למקום גם בהיותם חוטאים, כך שאנחנו מתפללים לקדוש ברוך הוא שירחם עלינו ויעורר את רחמי האב גם אם קצת סטינו מהדרך.

פרשת ראה נקראת בדרך כלל לפני ראש חודש אלול, חודש התשובה, הרחמים והסליחות. הבה נזכור שבנים אנו להשם אלוקינו, ונשתדל להתנהג כבנים.