טורים אישיים - כללי
מיומנו של צלם הידברות: מאחורי המצלמה מאז ה-7.10
שמואל לוגסי, הצלם הוותיק והאהוב של הידברות, במונולוג על החיים מאחורי עדשת המצלמה בשנה האחרונה
- שמואל לוגסי
- כ"ה אב התשפ"ד
(צילום: shutterstock)רציתי לספר קצת על מה שקורה לי מאחורי המצלמה מאז ה-7 באוקטובר.
אני מכניס את העין לתוך עדשת המצלמה, ורואה מראות שמעולם לא ראיתי.
מצלם ודומע. פשוט חורבן.
שנים של צילום בהידברות, ואף פעם לא חוויתי כאלו סיטואציות קשות בתוך סט הצילום.
המון דמעות והתפרקות מאחורי המצלמה.
אני יוצא מהבית בבני ברק, לוקח את הילדים לחיידר ויוצא לעוטף, ממש מהימים הראשונים אחרי ה-7 באוקטובר.
בימים הראשונים, כשאני נוסע לכיוון העוטף, אני רואה המון רכבי צה"ל. הרבה אזעקות, פגזים נופלים בדרך .
פריקה מהרכב. אני רץ עם המצלמה ומצלם תוך כדי ירי של מטחים כבדים. אנחנו נכנסים למיגונית ומתפללים, רוצים לחזור הביתה בסוף היום, למשפחה.
אני נכנס עם אחד המראיינים לתוך קיבוץ בארי, ורואה זוועות שלא פגשתי מימיי.
בזמן שרותי בצבא שירתי גם בלבנון, וראיתי מראות קשים, אבל כאלו – לא ראיתי מימיי. מי שלא ראה ולא היה במקום, לא יבין לעולם.
הריחות הנוראים, המראות הקשים. נעלים וכפכפים זרוקים מסביב לבתים, מעידים על אנשים שברחו מהבית. קליעים של כדורים על הרצפה בכל מקום. בתים שרופים, הרס רב בכל מקום. שבילים עם פרחים במסלולי הקיבוץ, לצד סכיני מטבח ומעדרים. כתמי דם בשבילי הקיבוץ ובתוך הבתים. בתים מחוררים מבפנים ומבחוץ מירי של רובים וטנקים. הרס רב.
הזוועות האלה לא יוצאות לי מהראש.
ומאז, כמעט בכל יום אני מצלם ראיונות עם אלמנות של חיילים שנלחמו בקרבות למען עם ישראל. שבורות ורצוצות, מנסות למצוא נחמה, מספרות על יקיריהן בערגה, מסרבות להאמין שהן, עכשיו, נשארו לבדן.
מצלם גם ילדים יתומים, הורים שכולים. הורים של חטופים וחטופות שאין להם לא יום ולא לילה, מנסים בכל מיני דרכים להגיע לפיסת מידע, מה עלה בגורל יקיריהם. משפחות שהיו באותו יום בתוך הקיבוצים של העוטף. שומע על אבא שנחטף, אמא שנרצחה, ילדים שמתחבאים מתחת לשמיכה ובתוך הארון, מפוחדים ומבוהלים, כשסביבם מסתובבים מחבלים ארורים. הורים שהגנו על ילדיהם בתוך הממ"ד ותוך כדי ריצה בתוך הקיבוץ, ונפצעו קשה.
אנשים שמנסים לחזור לחיים, בלי ידיים ובלי רגליים, עם פנים מרוסקות. מנסים להילחם כדי לשרוד ולחזור לחיים.
מצלם אנשים, סיפורים. על חבר'ה מהמסיבה שמתחבאים בתוך שירותים ציבוריים. על אנשים שירו עליהם מחבלים, שנפצעו ונקטעו להם איברים. ששמעו וראו זוועות. שפחדו וחיכו במשך שעות לעזרה. שהתחננו לעזרה, ושאף אחד לא ענה.
על מחדלים. על האשמות.
על פחד ואימה שהולכים עם ילדים שהיו בממ"ד, והוריהם נרצחו לנגד עיניהם.
מצלם בתי קברות מלאים באזרחים ובחיילים גיבורים, שמסרו את נפשם על עם ישראל. גיבורי ישראל עם המון סיפורים הרואיים.
מצלם גם משפחות מפונים מהצפון ומהדרום, שהתגוררו בבתים ענקיים, עם חצר ענקית ודשא, ומרחבים של נוף – ונמצאים עכשיו בבתי מלון צפופים, בחדרים שהם בשבילם הצלה ענקית, אבל גם סוגרים עליהם נפשית. הם חיים בלי מכונת כביסה פרטית, בלי פרטיות, בלי זוגיות. חינוך הילדים הולך לאיבוד. הם שבורים ומתפללים בכל רגע שיחזרו הביתה, ויודעים שהבית והשכונה שלהם הרוסים כליל, ועד שיבנו הכל מחדש ייקח שנים. ושוב הם עוברים ממלון למלון, מיישוב ליישוב. עקורים מביתם.
המסיבה ברעים, הכל שם נראה לא אנושי, לא ייאמן, שובר את הנפש.
אני שומע גם כמה וכמה סיפורים על הצלה ומסירות נפש של אנשים פרטיים שהיו במסיבה, הצילו חברים ונהרגו בעצמם.
כמה חסד נעשה כמה מצוות, כמה ארגונים, כמה שיתופים, כמה אהבת הזולת. כמה פרויקטים חדשים, כמה שילובים, כמה אחריות, כמה רצינות, כמה אצילות.
אבל הקושי הגדול עדין כאן. החטופים שלנו, חיילים וחיילות, נשים וגברים, ילדים וזקנים, נמקים בשבי ומחכים ומתפללים לעזרה.
וכולם כאן בארץ מחפשים אחדות.
חלקם רוצים שחרדים יתגייסו, ואז הכל יסתדר.
חלקם חרדים שמתפללים ולומדים, ומחזיקים את העולם.
חלקם רוצים ראש ממשלה חדש, ובטוחים שאז יהיה טוב.
חלקם רוצים מלחמה,
וחלקם דוחפים לעסקה.
וכולם, אבל כולם, רוצים שלום.
ואני מוציא את העין מהעדשה של המצלמה, ומחכה לגאולה, בעזרת השם במהרה.