שווה סיפור: על הסוס

אני עובדת באחד המרכזים הגדולים, שטח עצום שמאגד בתוכו מרחב קניות ענק משולב עם מתחמי פעילויות לילדים, מקום נרחב עם שלל אפשרויות. אפשר לבלות כאן יום שלם, ובהחלט ניתן ללכת לאיבוד.

העבודה שלי, בין היתר, היא קשרי לקוחות, עם עוד כמה תפקידים ניהוליים שונים. כך שיוצא שאני באה ויוצאת עם הבריות הפוקדות את המקום. אני לא מסתובבת הרבה, אבל מידי פעם יש לי גיחות מעצם התפקיד. כך יצא שבוקר אחד שמתי לב לילד חמוד כבן 10. אני רואה עשרות כאלה ביום, אבל משהו בו תפס אותי. חשבתי שאולי נתקלתי בו בעבר. הוא נראה ילד נורמטיבי לכל דבר ועניין, בלי משהו מושך את העין יותר מידי. הנחתי לעניין. שבוע אחר כך נתקלתי בו, שוב. הפעם כבר חייכתי לעצמי על לקוחות חוזרים, אבל עדיין, דבר לא היה נראה לי חריג. שבוע אחר כך זה חזר על עצמו. הפעם זה כבר היה מסקרן. התחקיתי אחריו, מחפשת את ההורים, המבוגר האחראי שבא איתו, סתם מסקרנות. אבל לא מצאתי אף אחד.

התפלאתי, אבל לא באמת היה לי זמן להתעכב על זה. המשכתי הלאה. מספר ימים אחר כך, שוב ראיתי אותו. הפעם כבר הרגשתי כאילו משהו שמיימי לא מרפה ממני. הפעם ממש בדקתי, השקפתי עליו הרבה זמן, ולא, אף אחד לא היה איתו. ניגשתי אליו ושאלתי בחיוך: "איפה אבא ואמא?". הוא משך בכתפיו, והמשיך הלאה. לא הרפיתי. משהו התחיל להעיק לי בלב, הסיפור כאן לא נראה תקין. שאלתי אותו שוב, ובסוף הוא פלט שהגיע לבד. עכשיו גברה התמיהה שלי. מה ילד בגיל כזה עושה כאן לבד? ועוד בשעות שבהן הוא אמור להיות בבית הספר?, שאלתי אותו, אבל הוא לא שיתף פעולה. באיזשהו שלב פשוט נמאס לו ממני, הוא התחמק וברח. איבדתי אותו.

כל אותו היום רק חשבתי עליו. שיתפתי את הקולגות בסיפור. זה היה נשמע מוזר לכולם, כביכול יש סיפור מאחורי כל ההתנהגות הזו. אבל בעצם, מה אני אמורה לעשות עם זה? לא היו לי פרטים נוספים, ולא היה לי איך לעזור, מה גם שהוא לא השאיר קצה חוט. מאותו יום הוא לא הופיע יותר, בכל מקרה, לא מול העיניים שלי. רק חודש וחצי אחר כך פגשתי אותו שוב. הוא ברח ממני מיד, כמו עופר במצוקי יהודה, אבל אני כבר הייתי חכמה יותר. התקשרתי למפעיל של אחד המתקנים, מאלה ששמתי לב שהוא עולה עליהם בכל פעם. שיתפתי אותו, וביקשתי שישים עליו עין ולב, שינסה לדובב. נפלתי באמת על מפעיל טוב. הוא ממש הבין את הרעיון ושיתף פעולה בצורה רגישה וחכמה. הוא הצליח לדבר עם הילד בשפה שלו. הוא הכניס אותו לחדר הבקרה, נתן לו ללחוץ ולהפעיל, לארגן איתו. הילד פרח. תוך כדי כך הוא שאל לשלומו ולכל מה שמסביב. זה לא היה קל, כך סיפר לי בדיעבד, זה לקח לו יומיים שלמים. בסוף זה השתחרר. סיפור מורכב של ילד בקושי בן עשר, שלא היה לו טוב בבית הספר, מהרבה סיבות, לימודיות וחברתיות כאחד, ובבית לא היה את מי לשתף, ואולי גם מעבר. הבנו שהפתרון האמיתי לא יבוא מכיוון הבית. חשבתי מה עלי לעשות במקרה הזה. הכל צעק לי - הצילו! ואז הבריק לי רעיון, ליצור קשר עם הקב"ס (קצין ביקור סדיר) מטעם העירייה, ולשטוח לפניו את המקרה. זה תחת ניהולו וזו גם האחריות שלו, ולאדם כזה גם אמורים להיות מספיק כלים כדי לטפל בנושא. להשאיר את המצב ככה, זה עוול בלתי יתואר ואפילו פשיעה, אף על פי שאם היו שואלים את הילד הזה, שבהמשך שמעתי שקוראים לו אליקים, הוא היה מתנגד לעניין נחרצות, ואולי גם היה זועק שהפשיעה האמתית מבחינתו היא להסגיר אותו לרשויות...

וכך מצאתי את עצמי מחפשת באלפון העירייה אחר פרטי קשר. הקב"ס ענה לי מיד. ספירתי לו את הסיפור מתחילתו, מהעיניים שלי, ואת מה שהילד אליקים סיפר בעצמו לאיש הצוות כאן. הוא הבטיח לבוא ולבדוק. למחרת בבוקר הקב"ס הגיע. נפגשנו במשרד, הוא שמע שוב את הסיפור, גם מהמפעיל שדיבר עם אליקים. המתנו שיופיע, אבל הילד לא הגיע. חיכינו קצת, עד שראיתי את הפנים שלו מבעד למצלמות האבטחה. הקב"ס יצא אליו. מכאן הכל התגלגל מהר מידי. הילד לא הסכים לשתף פעולה, וביקש לברוח כפי שעשה לי, אבל העובד שם, הצליח לתפוס אותו בחוץ ולדובב אותו. בסופו של דבר הוא נאלץ לשתף פעולה. הוא עלה לרכב יחד עם הקב"ס. הפרצוף שלו היה עצוב, מתוסכל ומאוכזב מאוד.

היו לי נקיפות מצפון. ראיתי במפורש שהוא הלך כמי שכפאו שד, וכאב לי עליו מאוד. הרגשתי שהוא הבין שעבדנו עליו מאחורי הגב, כביכול, ועם כל המצב המורכב שלו, לא היה לי נעים שככה הסיפור נגמר. מצד שני, על הטיפול של הקב"ס היו לי רק מילים טובות לומר. נהניתי מאוד מהגישה שלו ומהרגישות, היה נראה שהוא אדם מקצועי, אחד שיודע את העבודה, ואולי זה היה הלב שלי שניסה לפצות את עצמו עם זה. בכל מקרה, גם במקום הכי אמיתי שלי, יכולתי לומר בוודאות שהיתה כאן עבודה טובה. הילד הגיע לידיים טובות, ובאמת לא היה לי מה לעשות מעבר לזה.

כמה שיש מקרים עצובים בחיים, היופי הוא שהם ממשיכים וזורמים. ככה חלפו להן מספר שנים. עדיין הייתי נזכרת מידי פעם באליקים, תוהה לעצמי מה קורה איתו היום. היו לי החיים שלי, של הילדים, שלקחו ממני הרבה פיסות של זמן שאף פעם לא היה מיותר, ועם כל הטרדות, הסיפור הזה שקע בתהום הנשייה.

אחד הבנים שלי היה מאתגר יותר משאר הילדים. הוא דרש יותר שימת לב, היכולות שלו לוו בהתמודדות שונה והוא היה צריך כלים אחרים משל כולם, יצירתיים ועדכניים יותר, משהו שיעזור לו למצות את היכולות שלו. תהיתי עם עצמי כל הזמן איך אני יכולה לעזור לו ולקדם אותו מהמקום שהוא נמצא בו. התייעצתי רבות, עד שהחלטתי לקחת אותו לרכיבה טיפולית. בנתונים שלו, התרפיה הזו נראתה הכי מתאימה בשבילו. הוא אהב חיות, אהב שליטה, ורכיבה היה מושא החלומות שלו. כך התחלנו מסע חדש בחייו, בתפילה שזה אכן יעניק לו את הדחיפה קדימה. פעם בשבוע הייתי לוקחת אותו אל החווה, ובזמן שהוא היה עם המדריך, נהניתי לצפות בשאר הילדים והמבקרים במקום. זה היה מקום עם אינסוף פריטים מעניינים, חיות שונות וסוסים בכל שלבי היומיום שלהם. מידי פעם תפסו עיני נער צעיר, סייס, שהיה מטפל בסוסים, מנקה, מבריש אותם, מסדר את האוכף, מכין אותם לילד הבא בתור. מהצד ראיתי בכמה אהבה ואחריות הוא לוקח את התפקיד שלו. זה היה מרשים מאוד, הוא הפגין מקצועיות, והיחס שלו למבקרים היה נעים ונחמד מאוד.

שבוע אחד, הוא עבר ממש לידי, ואז שוב חזר. ראיתי שהוא מסתכל עלי, ובכלל, באותו יום היה נראה לי שהוא בוחן אותי מרחוק. לא הבנתי מה הסיפור, אבל לא הרבה זמן תהיתי לעצמי, כי הוא ניגש אלי ושאל אותי לשמי, ואם אני עובדת במקום X. עניתי שכן, ובאותו רגע נפל לי האסימון. "אליקים?!", שאלתי. הוא חייך ואישר לי. פתאום ראיתי את האושר שבפניו.

 "התלבטתי הרבה זמן אם זו את", אמר. "רציתי להודות לך, לומר לך שאני חייב לך את חיי, אין לך מושג כמה עזרת לי". "ואני עוד פחדתי שפגעתי, כאב לי עליך", עניתי. "לא, באותם רגעים גם אני חשבתי ככה, אבל מאז הכל השתנה. הקב"ס נכנס לעניינים ודברים התחילו להסתדר, עברתי לבית ספר אחר שבו מצאתי את מקומי, קיבלתי טיפולים שעזרו לי להשתקם ולבנות את עצמי. אני לא יודע מה היה קורה אם הסיפור הזה היה ממשיך עוד יום אחד בלבד. הייתי מיואש כל כך מהחיים. זו היתה תקופה ארוכה של כמה חודשים שבהם לא פקדתי את בית הספר בצורה מסודרת, אבל אף אחד לא שם לב. עד כמה שזה נשמע נורא, הייתי שקוף, אחד שמגיע מבית בעייתי ואין אף אחד שידאג וישאל לשלומו. לא הטרדתי אף אחד, לטוב ולמוטב, ואחרי תקופה ארוכה כזו, פתאום את הגעת ושאלת אותי מה אני עושה כאן. אחרי שהתרגלתי להיות פרא, הרגשתי שמשהו מנסה לאכוף אותי, אז נבהלתי וברחתי. אחרי תקופה חזרתי, רציתי שתראי אותי שוב, שתשאלי, שלא ארגיש שוב לבד. ואת באמת היית שם, צצת פתאום משום מקום. אבל לא הרגשתי בנח לדבר איתך. ואז העובד שלכם פתח לי את האפשרות לעבוד לידו, לנהל את חדר הבקרה, לתפעל את המתקנים, חלום של כל ילד. משם הכל התגלגל. פתחתי את הפה, שיתפתי, ואז הגיעו המושכות, האוכף שניסה לתרבת אותי, היצולים שבקשו לתת לי תוואי. בעטתי, עד שהבנתי שזה מה שטוב לי. היום אני מתנדב כאן. הטיפול בבעלי החיים עושה לי טוב, ואני נהנה לעזור לאחרים לקבל מעט ממה שאני קיבלתי".

הייתי המומה. ואני עוד התייסרתי בגינו... הודיתי לו מקרב לב על כך שבא להודות ולספר, כי בפנים חיפשתי תשובות מה קורה איתו. דאגתי, והוא סגר לי מעגל – ולטובה.