אפרת ברזל על הילדה של אלול שהיא כל אחת מאיתנו

הטור הראשון שכתבתי לפני שנים רבות לעיתון הנשים "קטיפה", היה בערב אלול.

כתבתי שם, הוי זה היה מזמן, כתבתי - שאם היתה נולדת לי עוד ילדה אחת קטנה, הייתי קוראת לה: אלול.

בעלי אומר שיש לה מזל שהיא לא נולדה.

אני דווקא חושבת שזה היה יכול להיות מתוק מדבש. שבשם החיבה היינו קוראים לה "לולי", וכשהיא היתה מרעישה, הייתי אומרת לה בחיוך, "די, אלול, שבי בלול".

בעלי ממשיך לחשוב שטוב שהיא לא נולדה.

ואני שואלת, למה?

אם יש ילדה בשם סיון, וילדה בשם הדר, אז מה אם זה באות ה', אם יש שם שהוא "טבת", אם יש בנים בשם ניסן, יש לי חברה בשם סתיו (סיפור אמיתי, תבדקו), שקראה לבת שלה אייר, אני לא מבינה מה רע בלקרוא לילדה אלול.

גם הצליל יפה, על עילוי אותיותיו, אבל לא זו הסיבה שחלמתי עליו.

הסיבה האמיתית שרציתי ילדה בשם אלול, היא הכוח.

כוח התשובה. עוצמתה של הפעולה הבלתי נתפסת הזו של הסטארט אפ היהודי הזה.

תשובה: סוד סודה של אנושיות בריאה, של המשכיות נבונה, של התפתחות אישית וחברתית, שכל שאר האומות, השיטות, הטיפולים וההמצאות ינסו, בניסוחים כאלה ואחרים, לחקות.

תשובה היא שלנו. והיא יהודית. והיא שימושית, והיא אלולית. והיא עוד שנייה כאן.

אם היא אורחת לחודש וקצת - צריך להתכונן אליה במיוחד.

אם היא יכולת קבועה בתוכנו, צריך לנצלה, מיד.

אלול אינו שם של ילדה שלא נולדה. אולי בעלי צודק.

אלול היא ילדה שחיה וקיימת בתוך כל אחת ואחת מאיתנו.

כזו שזוכרת איך היא היתה פעם, כזו שיודעת שהיא זמינה תמיד, ושאפשר,

דווקא,

דווקא כשאנחנו עדיין בחופשה, להתבונן בה.

כי הטבע, ושבירת סדר היום, העצים והפארק ליד הבית, הסלסלה של הפיקניק והאקליפטוס הזקן, מאפשרים חשיבה אלולית הרבה יותר.

בנות, תכננו לכן את האלול שלכן. הראו לה' כמה אכפת לכן.

תכננו, רק במחשבה בינתיים:

- על מה את עומדת לבקש השנה בבית הכנסת?

- מה השתנה בך מהשנה שעברה?

- על איזו מידה את עובדת עכשיו?

- מה ממשיך להציק לך ולא עובר?

- מה מפריע לך בהתנהגות של האחרים?

- כמה השפעה באמת יש לך על מישהו אחר?

- איך את רוצה להרגיש אם תצליחי בתפילות?

- מה היה קשה בעמידה לשמונה עשרה בימי התשובה של השנה שעברה?

- מה מפריע לך בסיפור חייך עכשיו?

- איפה מגיע לך יותר?

- איפה את רוצה לשפר?

- מה את הכי רוצה להוריד אל חייך דרך תפילות?

כלום לא יבוא אליך בלעדיהן. תשכחי מזה.

קחי את התפילה שלך ותעמדי רגע מהצד. קחי אותה להתבוננות מיוחדת. אלולית קטנה שאת.

רשמי הכל על דף. תפילה היא חלקי הלב שלנו המונחים לפניו.

אלול, היא ילדת התשובה שבתוכנו.

היא יודעת בדיוק מה היא רוצה. לפעמים היא שוכחת כמה שהיא נפלאה.

*

יש לי הרגל ישן שבו אני הולכת כל כמה שנים וחוזרת למקומות שבהם גדלתי בילדות. מרגישה בהם ילדה עם סלסלת תשובה, מטיילת בשדה.

נוסטלגית קטנה, אלולית שכמוני.

העברתי את התחביב גם לילדי. בחלק הזה של החינוך, הצלחתי ודאי.

אני כותבת על זה בספרים שלי, אני נאה דורש וגם נאה מקיים.

וכל מי שמנתח אותי פסיכולוגית, מציעה לו רק לבדוק אם הוא סיים את הדו"ח על עצמו, לפני שהוא משליך על אחרים את כאביו הבלתי פטורים.

כך, כשהייתי בתיכון, הלכתי לבקר בבית הספר היסודי שלי.

כשהייתי אמא צעירה, הלכתי עם העגלה של הקטנים שלי, לגן של עצמי.

כך, כשהייתי סבתא, לקחתי את הנכדים שלי לראות את "המפלצת" בקרית יובל, והסברתי באיזו אחת משלוש לשונות הגאולה העדפתי להתגלץ'.

 תרגיל החזרה הזה משיב נפש: הוא מחבר דורות, מקשיב הקשבות ומוריד פה ושם דמעות.

הנשואים שלי, עושים בדיוק כך לילדיהם.

סימן שקט שהם ספגו את הרעיון, ושהם מרוצים. אחת הבנות שלי הגדילה לעשות, וחזרה לגור בעיר שבה היא גדלה. עובדה.

השנה, שיפרתי את מקצה התרגיל: במקום לחזור אל מקומות של תפילות, הקדמתי את המילים ואת ההגעות: הלכתי ברגל, לבד, יום אחד, אל מחוץ לבית הכנסת שהוא אצלנו רק לימים הנוראיים. מניין יוצאי חברון בבני ברק, אותו אנחנו אוהבים.

לא שאני יוצאת חברון. אבל יש לי כבר מספיק בנים שכן.

עמדתי עכשיו, באב, סתם כך על המדרכה. ממול. אף אחד לא ראה. הרמתי עיניים לבניין, וביקשתי מה', טרום אלול, שנצליח כולנו, עם ישראל, במיוחד השנה, בתפילות. אנא ממך ה', שמע אותנו, עם ישראל.