"שרוליק אמר שהוא מחכה לך. הוא בכלל לא היה צריך שאתקשר"

אני קובעת עם טובי באיזו שעה ניפגש בתחנת האוטובוס של קו 402, מירושלים לבני ברק. אחיין שלי מתחתן, ואנחנו נערכים לחתונה. הוא מגיע מהמתיבתא (קדם-ישיבה), והבנות ואני מהבית. כולנו לבושים חגיגי.

כמו שעון, טובי מתייצב בזמן שקבענו. "אמא, ליד מי אני אשב?".

הלב שלי נעצר לרגע. הוא לא צריך לפרט במה מדובר. אני כבר יודעת.

אוף! איך שכחתי מזה???

להיות ילד להורים גרושים זה קשוח.

להיות ילד להורים גרושים במגזר שבו שומרים על הפרדה בין גברים לנשים באירועים משפחתיים (ובאירועים בכלל) זה קשוח יותר, כי אם האירוע הוא מצד אמא, אז אבא נעדר, ואז, מי יהיה "המבוגר האחראי" על הבנים?

ואם האירוע מצד אבא, מי תהיה עם הבנות בעזרת הנשים?

כן, נכון, אמא שלו / שלה או דוד/ה, סבא/תא וכו'. ועדיין, אין תחליף לאבא ואמא.

מאז הגירושים, כלומר, מאז שאבא שלהם לא הוזמן לאירועים מהצד שלי ואני לא הוזמנתי לאירועים מהצד שלו, הילדים משלמים את המחיר. זה אחד המחירים שלא חשבתי עליהם כשיצאתי למסע הזה של גירושים ממקור של צער וכאב (וגם אם הייתי לוקחת את זה בחשבון, הייתי עושה בדיוק, אבל בדיוק, אותו הדבר).

במקרה שלי, טובי תמיד נאלץ ללכת לאירוע בלי אבא.

בכל האירועים עד עכשיו, אם לא זכרתי לטפל בנושא בעצמי, הוא מוטרד: "אמא, על יד מי אני אשב?". הוא לא מתכוון על יד מי הוא יישב באוטובוס, אלא בסעודה.

הפעם שכחתי.

כשהוא שאל את השאלה, הלב שלי נעצר לרגע. "אוף איתך! את היית צריכה לזכור את זה ולהגיד לו, בלי שהוא ישאל, שכבר דיברת עם.... שיחכה לו באולם!".

כן, אני לא מושלמת. באסה שככה.

"על יד מי אתה רוצה לשבת?", אני שואלת. באירועים רבים זה על יד יוסי או צביקה, אחיינים אהובים מאד שלי, בני בית של ממש, או שרוליק, אחיין אהוב אחר, שאנחנו פוגשים פחות.

"לא משנה לי", הוא ענה. איזה מזל שהוא אוהב את המשפחה שלי.

"שרוליק?", שאלתי. אחד ה-אחיינים שלי, אבא בעצמו למשפחה ברוכה.

הוא הנהן.

"אחרי שנתיישב באוטובוס אתקשר אליו", אמרתי לטובי, בידיעה ברורה שעד שלא אעדכן אותו ששרוליק ענה והסכים, הילד יהיה לא רגוע.

עלינו לאוטובוס. הבנות התמקמו במקומן.

התקשרתי.

"שלום, דודה. מה שלומך?", זה שרוליק.

"ב"ה. תגיד...".

"טובי איתי. תגידי לו שאני מחכה לו".

כן, זה שרוליק. לא אמרתי מילה, והוא כבר ידע. יש לי דמעות בעיניים.

"ה' יברך אותך. תודה שזכרת", אני אומרת לו.

"זה כבר מובנה. הוא איתי. להתראות בחתונה". והוא סוגר.

אני תקשרת לטובי, שיושב בחלק הקדמי של האוטובוס. אנחנו, הבנות, מאחור, כיאה לאוטובוס מהדרין.

"טוביה, שרוליק אמר שהוא מחכה לך. הוא בכלל לא היה צריך שאתקשר. איך שהוא ענה הוא אמר שאתה איתו".

סגרתי את השיחה והשענתי את הראש אחורה.

בשביל שרוליק זה ברור שהוא לוקח חסות על טובי באירוע. בשבילי זה לא ברור בכלל.

אין לאף אחד מושג איך זה מרגיש להיות אמא לילד שמסיבות שונות אבא שלו לא נוכח באירוע שבו לכל הילדים יש אבא שדואג להם, שומר להם מקום, מוודא שהם קיבלו מנה, שהם אוכלים, שהם בסדר – חוץ מאימהות שלילדים שלהן אין אבא שנוכח באירוע.

ואין לאף אחד מושג איך זה מרגיש להיות ילד שמסיבות שונות אבא שלו לא נוכח באירוע שלכל הילדים שבו יש אבא שדואג להם, שומר להם מקום, מוודא שהם קיבלו מנה, שהם אוכלים, שהם בסדר, חוץ מלילדים שאין להם אבא שנוכח באירוע.

ואין לשרוליק הזה מושג (למרות שבכל פעם כזו אני אומרת לו כמה הנוכחות שלו משמעותית לטובי ולי) מה קורה ללב הזה, של אמא ושל הבן שלה, כשיש מישהו שזוכר אותם בדיוק ברגעים האלו.

מיותר לציין שבאירוע עצמו אחיינית שלי, אשתו של שרוליק, ישבה לידי, כמו ברוב הפעמים, וגם הפעם סיפרתי לה איך זה מרגיש כשיש מישהו כמו בעלה.

זה מרגיש שאף על פי שאת לבד, את לא תמיד לבד.

וגם הילדים שלך לא.

*

עוד רגע ראש השנה, יום כיפור וסוכות.

עוד רגע, המפגש בין אלו שאין להם משפחה שלמה, מכל מיני סיבות, לחגים, יקרה.

אין לכם מושג כמה נורא המפגש הזה!

ובושה.

אף אחד לא בוחר להיות חלק ממשפחה לא שלמה.

אף אחד.

אף אחת!

והשנה, יתווספו משפחות של חיילי מילואים, של נרצחים, של חטופים, שלפני רגע היה להם אבא, לתת לו יד וללכת לבית הכנסת, ופתאום – איננו.

ונשות המילואים, אלו שמשרתים, ולהבדיל, אלו שנפלו, שלא חלמו לרגע שהן תשבנה בשולחן החג בלי בעל, מי יזכור אותן?

מקווה שאני לא צריכה להכביר במילים.

אנא, תסתכלו מחוץ למעגל הקרוב שלכם.

תהיו שרוליק.

איתך, בתקווה שגם אני מצליחה להיות "שרוליק" עבור אחרות.

דבורי רובינשטיין (וקשטוק) היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן