אומה בשליחות (ח'): סיפורם של ארבעת המלכים שנזכרו לדורות

לוט התקבל בסדום בכבוד, אף על פי שבסדום מהגרים היו שנואים ביותר, כיוון שהוא היה ממשפחת אצולה ידועה, וכפי שאומרים יושבי הארץ לאברהם: "נשיא אלוהים אתה בתוכנו". הוא היה מלומד בשפות ובחכמות, ולכן מינו אותו לשופט. למרות הפער הגדול מבחינה ערכית, לוט ביכר את החיים הנעימים על פני מימוש הערכים שהאמין בהם. הוא היה בגן עדן עלי אדמות, בעל משרה מכובדת, והסתפק בכך.

אזור סדום מוקף במדבריות מארבע רוחותיו. שוכני המדבריות פיתחו לעצמם הרגלים שנובעים מאורח החיים והתנאים שלהם. במדבר אי אפשר לשכון במקום אחד, צריכים לנדוד בעקבות מקורות מים, בעקבות מרעה ובעקבות הפרנסה, למקום שבו הנודד יכול למכור את תוצרתו, ולקנות את התוצרת של יושבי הערים שלה הוא זקוק. לכן שוכן המדבר יכול למצוא את עצמו הרבה פעמים ללא משאבים בסיסיים, ללא מים או מזון, ללא צל, ומכאן נולד החוק: האורח הוא כמלך. למן הרגע שבו מגיע שוכן מדבר אחר לצל קורתך, לא משנה אם הוא מן השבט היריב, או אפילו שונא אישי שלך – אתה חייב להכניס אותו, לתת לו צל ומזון, שכן זה הדדי, יום אחר תיקלע אתה לטריטוריה של אויב, ותצטרך משאבים בסיסיים. אם ברצונך להילחם איתו, המתן שיצא מתחת לצל קורתך, ותוכל לעשות כרצונך.

מכאן ברור גם כי נווה מדבר הוא נחלת הכלל. לכל אדם הנודד במדבר ימים ארוכים ישנה הזכות לחנות בצל העצים, למלא את נאדותיו מים, להשקות את בהמותיו ולפוש.

סדום היתה נווה מדבר, אבל יושביה לא הסכימו עם חוקי המדבר. הם טיפחו את המקום, חפרו תעלות, נטעו עצים וטיפלו בהם. הם לא הסכינו לכך שעדת נודדים מגיעה ביום בהיר, מתנחלת על מעיינות המים, משתמשת במשאביהם ולמחרת הולכת כלעומת שבאה, משאירה אחריה הרבה פסולת וחוסר סדר. הנודדים ניסו לפצות את אנשי סדום, לפי מנהגם, מתוך התוצרת שלהם, אלא שאנשי סדום בזו להם, לתוצרת שלהם וגם לאמונה שלהם. אנשי סדום חיו בשפע. הם הרגישו שכוחם ועוצם ידם עשה להם את החיל הזה, ובזו לנודדים ולאמונתם התמה, בזו לערכי הצניעות שהיו מקובלים על בני שם הנודדים, וגם לערך הצדקה והחסד בכלל. אנשי סדום דאגו רק לעצמם, וגזרו איסור חמור על הכנסת אורחים מכל סוג. זאת מלבד סדרה של חוקים דרקוניים ומגוחכים שנתפרו במיוחד כדי לפגוע באורח שבכל אופן ייקלע בעיר.

באותם ימים חלו שינויים אזוריים במזרח התיכון. במסופוטמיה שלטה קואליציית מלכים, שמוזכרת בתורה בשם "ארבעת המלכים". אחרי שנים שבהן היתה ארץ הנהרות מפוצלת בין מלכויות שונות, שבסופו של דבר לא הצליחו לגבור זו על זו, התגבשה התובנה שיש להקים קואליציה, שיתוף פעולה בין מלכים, מבלי שאחד ישלוט על חברו. במכתב מזמן אברהם אבינו, שנמצא בחפירות העיר מארי, נכתב: "אף מלך אינו רב עוצמה לכשעצמו, עשרה או חמשה עשר מלכים ילכו אחרי חמורבי". ואכן, באותו הזמן ידוע לנו על התאגדויות של מלכים, שניצלו את כוחם המשותף לשלוט על ארצות נוספות.

ארבעת המלכים: אמרפל מלך שנער, כדרלעומר מלך עילם, תדעל מלך גויים ואריוך מלך אלסר, היו מלכים גדולים ומפורסמים. שמותיהם חקוקים בכתובות שונות מזמן אברהם אבינו, שנתגלו בדורות האחרונים.

השם "אמרפל" הוא שמו של שבט אמורי קדום ששכן בין בבל לעילם. כפי שהזכרנו לעיל בפרק ה', יש סבורים שאמרפל הוא המלך המפורסם חמורבי בעצמו. אמנם לפי אחד המדרשים אמרפל הוא נמרוד, שאמר לאברהם "פול לכבשן האש". כיוון שהוא מוזכר בתורה ראשון, נראה שעמד בראש קואליציית המלכים.

מלכות עילם ידועה ומוכרת היטב. חלק משמות מלכיה נשאו את הקידומת "כודור" (בתקופה האשורית היו כותבים "עילמתו". התורה משתמשת גם כאן בצורה הכתיבה שהיתה בימי אברהם). תדעל מלך גויים, היה כנראה מלך חיתי. בתעודות מהעיר אוגרית שבסוריה, שנכתבו על ידי כנענים, מופיע "טידאלייה". אלסר היא כנראה העיר המפורסמת "לארסה". בתעודות מארי מוזכר המלך "אריוכו". מכך שהשמות האלו שרדו כמעט ארבעת אלפים שנה, יש להסיק שהמלכים האלו היו מפורסמים בגבורתם ובכוחם לדורות.