אומה בשליחות (ט'): מסע המלחמה האכזרי של ארבעת המלכים

ארבעת המלכים שלטו במזרח התיכון, כל העמים הקדומים שחיו בעבר הירדן, אף על פי שהיו ביניהם גם עמי ענקים שכונו רפאים, נאלצו לסור למרותם. האימים, הזוזים ועוד, כולם היו משועבדים לקואליציית המלכים ממזרח. הם העלו להם מסים וסרו למרותם. כך התנהלו הדברים במשך שתים עשרה שנה. אך בשנה השלש עשרה התאגדו יושבי עבר הירדן המזרחי, ובראשם מלכי ערי הכיכר, והכריזו: לא עוד. אין ברצוננו להעלות עוד מסים ליושבי ארץ הנהרות, אנחנו חזקים מספיק כדי להגן על עצמנו.

ארבעת המלכים, שיוקרתם וכבודם היו על כף המאזניים, לא ויתרו, ויצאו למסע מלחמה. ואכן, הם הצליחו להשמיד ולהכניע את עמי עבר הירדן. במיוחד התמקדו בעמי הענקים שאותם השמידו לגמרי, כיוון ששאר יושבי עבר הירדן ראו בהם מגיניהם והסתמכו על גבורתם. הענקים ישבו בעשתרות קרניים, שהם צוקים גבוהים מאד, באזור העיר דרעא שבדרום סוריה של ימינו. הם בטחו על חוזקם ועל חוזק עירם (ובאחד מכתבי המארות המצריים מן המאה ה-19 לפני הספירה, מקללים המצרים את יושבי עשתרות קרניים). אבל ארבעת המלכים הביסו אותם והשמידום. אומת הזוזים נקראה גם זמזומים, על שם שפתם המוזרה. הענקים השתייכו לגזע קדום, ושפתם לא היתה מובנת לסביבתם. היא נשמעה להם כזמזום של בעלי חיים. כך או כך, ארבעת המלכים השמידו את הענקים, מלבד אחד: עוג, שנעשה לאחר מכן מלך הבשן, בהיותו "מיתר הרפאים", היחידי שנותר מעם הרפאים.

ארכיאולוגים שחפרו את עבר הירדן גילו כי בסביבות שנת 1900 לפני הספירה בא כיליון גמור על כל המבצרים והיישובים באזור. תרבויות שלמות נכחדו ולא חזרו עוד. את מקומן תפסו נודדים ומתיישבים חדשים, וגם זאת – רק אחרי כמה מאות שנים. הכחדת עמי הרפאים הקדומים הביאה ל"נדידת עמים", המזוהה גם היא בארכיאולוגיה, שבטים ניסו לתפוס את מקום העמים הנעלמים.

בכל מקום שבו עברו ארבעת המלכים המנצחים, הם לקחו איתם את נכבדי הארץ, המלכים, השופטים והעשירים. מהם שנהרגו במקום, ומהם שנלקחו בשבי כדי להפיק מהם תועלת. כאשר הגיעו ארבעת המלכים בערי הכיכר, נערכה המלחמה בעמק השידים. עמק השידים הוא מקומו של ים המלח הדרומי. לים המלח הדרומי תכונה מיוחדת – הוא מחזורי. ישנן תקופות שבהן הוא עולה על גדותיו ומחובר לים הצפוני, וביניהם מפרידה לשון יבשה. כך היה לפני כחמישים שנה. אך מדי כמה מאות שנים הים הדרומי נסוג, עד שהוא חושף תחתיו עמק מלא בולענים. כך היה בימי מלחמת ארבעת המלכים: "ועמק השדים בארות בארות" (מן המאות הקודמות ישנם ציורים של החלק הדרומי יבש, ואילו בתקופת כניסת בני ישראל לארץ הים הדרומי היה מוצף, ונשארה רק לשון, כמתואר בספר יהושע). בעמק הזה יצאו צבאותיהם של ערי הכיכר, סדום ובנותיה, אל מול ארבעת המלכים, ושם הם הובסו. הם נפלו לתוך הבולענים, אף על פי שהיו מקומיים והיו אמורים להכיר את השטח. לא נותר אדם אחד בעמק השידים. אלו שלא נפלו – רצו להר סדום והתחבאו שם מפני הצבא הזועם של ארבעת המלכים.

ארבעת המלכים וצבאותיהם הביסו את צבאות ערי הכיכר, ומשם המשיכו לערים עצמן. הם בזזו את כל מחסני המזון והמוצרים שבערים אלו, וגם לקחו בשבי את נכבדי העיר, וביניהם לוט. מעניין שאת מלך סדום הם לא לקחו, כיוון שלא היה חשוב בעיניהם. לוט, שהיה ממוצא קרוב אליהם, כנראה נתפס כמלומד וכאיש שיכול להביא תועלת. אולי גם משום שדיבר בשפתם.

באותו זמן היה אברהם בשטחו של ממרא. לממרא היתה חורשת אלונים סמוכה לקריית ארבע, היא חברון העתיקה. אברהם חנה בה עם צאנו. היתה לו ברית ידידות עם ממרא ועם עוד שני תושבים מהאזור: ענר ואשכול. תושבים אלו היו ככל הנראה מבני שם הקדומים, ולא מן הכנעני, והם כרתו ברית הגנה שלפיה אם אחד מותקף – האחרים יגנו עליו. יתכן שהם היו קשורים לאותו גזע ענקים קדום ששלט בקריית ארבע מתחילה. גם אברהם היה ממשפחת אצולה, והיה גיבור ובעל קומה, כמו אבותיו, מעשרת הדורות שאחר המבול. כפי שמסביר הרמב"ם, קללת אדם הראשון, שיתקצרו השנים וידלדל כוח האדם, התפשטה לאט לאט, והייחוד של עשרת הדורות שהאריכו ימים הוא שבהם עדיין לא התפשטה הקללה לגמרי. לאט לאט, אורך השנים שלהם גם הוא ירד, אבל עדיין ההפרש היה ניכר, ולכן כל משפחת האבות היו גיבורים ונערצים, וגם יכלו ללדת בגיל מאוחר יותר מאחרים.

אחד הפליטים מן המלחמה ידע מי הוא לוט, וידע שללוט יש דוד גיבור ועשיר שמתגורר על גב ההר, והוא יצא במסע משדה הקרב אל אלוני ממרא לבשר לאברהם את הבשורה. אותו פליט לא היה אדם פשוט (חז"ל סיפרו כי אותו פליט היה עוג, ויש מפרשים כי אין הכוונה לאותו עוג שהיה מלך הבשן בימי משה, אלא שכל שושלת מלכי הרפאים נקראו עוג. בעלי התוספות על התורה). הוא הבין שיתכן כי אברהם יצא למלחמה נגד קואליציית המלכים, שנחשבו אז למלכי העולם.