איך נוכל לנצל את החיים ואת הנאותיהם בצורה מקסימלית?

בפרק הקודם דיברנו על הגשמות של ההנאה האמיתית שהקב"ה נותן לנו. נמשיך בהגשמה הבאה.

לעיתים תכופות, האנשים שאינם שואלים את עצמם על משמעות החיים, שואפים לבלות את ימיהם בניצול מרבי כל עוד הם בחיים. לעומתם, אלה שעושים שימוש בחוש הביקורת שלהם שואלים שאלות ומחפשים את התשובות בתורה. אלו ואלו מחפשים את אותו הדבר, אך התוצאה שונה לחלוטין.

הסיבה לכישלונה של הקבוצה הראשונה מתומצתת בדבריו של המחבר והמחזאי האירי הנודע אוסקר ווילד (1900-1854): "בעולם הזה יש שתי טרגדיות בלבד. האחת היא – לא להשיג את מה שצריכים, והשנייה היא – כן להשיג. והאחרונה היא הטרגדיה האמיתית". אני מתערב איתך, שפעמים רבות רצית מאוד משהו והוא היה חלום חייך, ולבסוף, אף על פי שהצלחת להגשים אותו, גם אם למשך זמן רב, חשת תסכול.

אולי אתה מתקומם נגד הקביעה הזאת ושואל: "מה פתאום? אם הצלחתי להגשים את חלום חיי, מדוע שאהיה מתוסכל?". אך המציאות מוכיחה שפעמים רבות כאשר אדם מצליח להשיג את רצונו הוא אינו מעריך אותו.

נתאר לדוגמה נסיעה מיוחלת, נסיעה שחיכית לה שנים, וסוף סוף היא עומדת להתממש. אתה מסדר את המזוודות שלך, ובליבך שמחה וציפייה. שעת האפס מתקרבת וליבך פועם במהירות. זהו, אתה נכנס למכונית, יוצא לכיוון נמל התעופה ומגיע. כעבור זמן מה אתה שומע את ההודעה על העלייה למטוס, מרגיש איזו תחושת מתח ומפרש אותה כתחושה נעימה של אושר. המטוס ממריא. אתה מגיע למלון מפואר, מטייל בכל המקומות שתמיד חלמת עליהם, מבקר במקומות מרהיבים, אוכל ושותה מכל טוב. הימים עוברים להם, ופתאום אתה מבחין שכל מה שחלמת עומד להסתיים. היית רוצה שהזמן יעמוד מלכת, ואז מגיעה השעה שאינך מצליח לחשוב על שום דבר אחר מלבד על הרגע העצוב שבו תצטרך לעזוב. למן הרגע ההוא והלאה, אתה מנסה בכל מאודך לנצל ככל האפשר את מה שנותר, אך מבין שאין טעם להתאמץ כל כך, כי בין כך ובין כך הזמן עובר, ובעוד רגע לא ייוותר דבר מן הנסיעה שבאה אל קיצה. הברירה היחידה שלך היא לנסות לשמור את ה"זיכרונות הטובים". אגב, זהו תפקידן של המצלמה ושל המסרטה: להשתדל להפוך את הרגעים הטובים של החיים לרגעי נצח. ואולם אין זו אלא אשליה, כי הרגעים האלה כבר אינם קיימים, ומה שנותר מהם הוא רק "זיכרונות טובים" וחשק לחזור למקום ההוא. בשלב הזה, למעשה אינך נהנה עוד. להפך, אתה ממשיך לחפוץ במשהו שאין לך. כשהנסיעה מגיעה לסיום, אתה חושב: "טוב, אז מה? זה לא שינה הרבה. מהרגע הזה הנסיעה אינה קיימת עוד והשגרה הקבועה שלי חוזרת לתפוס את מקומה".

לא רק בעניין נסיעות וחופשות זה קורה, אלא בכל ההנאות שאנו מחפשים – אוכל, רכוש ואף החיים עצמם – כאשר הדברים האלה נעשים למרדף בלתי פוסק אחר הנאות רגעיות.

אין מטרתו של תיאור זה לתת לך מבט פסימי על החיים או להמעיט בערך מעשיך היום-יומיים. אדרבה, ברצוני להציע לך דרך שבה ההנאות האלה תהיינה מוחשיות וקבועות הרבה יותר.

ברור שעלינו לנצל את החיים באופן מקסימלי. צורת החיים שהתורה מציעה מאפשרת חיים הכוללים תחושת רווחה אמיתית, בלי אשליות או תסכולים. הנה כמה מתפיסותיה: על מנת להנציח רגע עלינו לאחד אותו עם המהות שלנו – רק היא מסוגלת להעביר לעתיד את כל החוויות שלנו. תפיסה זו מופשטת מאוד וקשה להבנה, וכדי לאפשר את יישומה עלינו לדעת להשתנות מבפנים בד בבד עם כל התנסות. אם הרגע שאנו חיים בו משנה אותנו לטובה, אזי גם כאשר הוא אינו קיים עוד, פירותיו יחיו לעד בתוכנו. החוויה עצמה אינה חייבת להישאר – תפקידה הושלם, וההנאה ממנה תהיה נצחית. מטרת החיים אינה לאגור התנסויות, אלא להשתמש בהן להתפתחות אישית-אנושית.

דברים רבים, טובים ורעים, קורים לנו במהלך החיים, ועלינו לדעת לנצל את כולם להשגת השאיפה לשלמות. אם נדע לכוון אירועים אלה למטרת חיינו, הם יהיו נצחיים ויוסיפו לנו הנאה גדולה. אי לכך, אל תפסיק לנסוע, אבל בנסיעה נסה להתמקד במטרת חייך. אם אתה נוסע במטרה לנוח, כדי שתוכל ללמוד תורה טוב יותר ולפעול טוב יותר במעשיך החיוביים, מה שהנסיעה הזאת תתרום לך – לעולם לא ייפסק, כי באמצעותה גדלת כאדם.

תאר לעצמך שתמיד רצית שוקולד כלשהו, טעים ויקר מאוד, ופתאום מישהו נתן לך את המתנה הטעימה הזאת. כדי שלא תחוש את התסכול הטבעי שתיארנו קודם, התבונן בו במבט זה: "השוקולד הזה טעים כל כך! אוכל לברך עליו ברכה שלא יכולתי לברך על שום דבר אחר עד היום, כי טעמו המיוחד ממלא אותי ברגשי תודה כנים ועוצמתיים". באופן זה, גם אחרי שתגמור את השוקולד, תמשיך להפיק ממנו הנאה. תדע כי הודות לשוקולד ההוא הזדמן לך לברך ברכה מיוחדת מאוד, ועכשיו יש לחייך משמעות רבה יותר מזו שהייתה להם לפני שאכלת את השוקולד הזה.

לסיכום, עלינו לדעת, שלא משנה אם מה שקורה איתנו נראה טוב או רע. אם נדע לנצל את הכול באופן חיובי, נהיה מאושרים מאוד. הרי האירועים קשורים לזמן שקיים רק כדי להכיל את מעשינו בעולם הזה. לכן המעשים עוברים ואינם חוזרים. מה שנשאר הוא מה שאנחנו, וזה מה שיישאר לנצח. אם נחיה כך נרגיש תמיד מלאים – בלי ה"חור" שמרגישים כשלא יודעים את הסיבה למעשים.

מתוך הספר "מסעו של דן אחר משמעות החיים", מאת רוני דיין. לרכישת הספר בהידברות שופס, לחצו כאן