אפרת ברזל
אפרת ברזל: כמה אני לומדת מכם, בחורים שלי
הכל, הכל הם רואים, הטרום-נשואים הצעירים החכמים האלה. רואים עלינו, רואים על האחים הנשואים שלהם, על הסבים והסבתות השמאלנים שלהם, על כל מיני אנשים שינסו לפגוע בעולם התורה שלהם
- אפרת ברזל
- פורסם ב' אלול התשפ"ד
(צילום: shutterstock)
מכל ילדי השכלתי, ועוד יותר, בתחילת השבוע הזה – דווקא מחבורת הבנים הצעירים שלי, אלה שאינם נשואים עדיין. תודה, בנים חביבים.
אוהבת את הימים האלה, שאתם עדיין פה בבית והבנות כבר בבית ספר. הנשואים עסוקים בבתים שלהם, ואנחנו נותרים לנו יחד.
חלוקה אחרת.
זה התחיל משיחה שלא היתה קשורה אלי בשבת האחרונה, בין אחות אחת גדולה ונשואה לבין אחיה, בחור הישיבה. "אמא מרשה לכם הרבה יותר מאשר היא הרשתה לנו", שמעתי אותה אומרת לו.
אלה שניות שאת הכי רוצה להתערב ולהצדיק את התנהגותך, אבל חשוב יותר למהלך החינוכי של הבית שתהיי דווקא עכשיו בשקט.
תני להם, אמרתי לעצמי, היי זבוב על הקיר. זה בריא יותר.
המשכתי לערוך את השולחן לסעודה שניה, כשאני בהאזנה דרוכה.
והם המשיכו, שני אלה. היא ממרום גילה ויכולותיה האימהיות בעצמה, והוא ממרום רגישותו לבני האדם.
"הם גם היו בעלי תשובה כאלה, כל דבר היה מפחיד או מסוכן".
הם ניסו להסביר לעצמם את מדיניות קו החינוך בבית, ומה השתנה בו במהלך השנים, בחתך פרטי ובחתך סוציולוגי חרדי. זה היה מרתק. ניתוח משולב.
כשכבר לא התאפקתי יותר,
במקום להתערב,
הושבתי אותם על הספה ממול כאילו הם בני ארבע, והקראתי להם מילים מתוך ספרי, "כל כך".
הם הקשיבו.
כתבתי שם אז, והקראתי להם עכשיו, שיחה שהתנהלה בין שתי אמהות. האחת צעירה ומקפידה על דנטלים בגרביים שיתאימו לקשת של הקטנה בשיער, והשנייה אמא מבוגרת, שיש לה שיחות ערב עם המתבגרים המרתקים שלה. סוף הטור הוא כמובן שחרור המידע בעניין העובדה ששתי האימהות אליהן הקשבתי באותה השיחה, ושעליהן כתבתי בספר, הן שתי אמהות שהן: אני. אנחנו.
טור על אמהות משתנה ועל חלקים מתפתחים בתוכנו עצמנו.
הם הקשיבו. מתוקים. קצת עיקמו פה ושם פרצופים.
מכל ילדי השכלתי.
במיוחד מבחורי הישיבה האלה של סוף הזמן, ששמעתי אותם באחד מימי החופשה האחרונה יושבים לדיון בהמתנה לנסיעה חזור הביתה, שיחה שהתנהלה עם זוג הורים שחיכו שם גם כן, ששאלו אותם, בחורים בשחור לבן, אם הם לא מתביישים.
בעלת התשובה שבי היתה במתח. הסתובבתי סביב שולחן הדיונים הזה שנפתח שם, כמו האמא הצעירה ההיא שהייתי, שהיתה עומדת מחוץ לגן שלהם ברמת אביב, מציצה מדי פעם לראות שהם בסדר, וקוראת תהילים בין מחטי האורן סביב.
וואו. איך שהם ניהלו את הדיון. גאה בכם, בחורי ישיבה שלי. לא הייתי יודעת לענות רבע ממה שעניתם.
במיוחד, ועל זה הסכמנו כולנו, חוזרת כעת לשבת, שאתם חיים בבית שמבחינת קצוות ישראליים – הוא גוב האריות.
אמא שלי, סבתא, היא מלכת המפגינות. הדעות של כל המשפחה סביב קשות כעת בתוכן, קשות במינון. לא קל לי.
מכל ילדי השכלתי.
מאיפה יש לכם כל כך הרבה כוח ומילים, ועוצמה של לימוד תורה?
אני מקבלת מהתקופה הזו קוצר נשימה.
אתם כבר מגדלים אותי, הרבה יותר משאני.
על מה אתם עוד כן שואלים אותי?
"אמא?", התעניין איזה יום הבחור החמישי, "תגידי, בעניין הזה של רעב מול עייפות, אחרי שמתחתנים".
"נו?", שאלתי. איך אני אוהבת את השיחות האלה עם בני הנעורים.
"אני שמתי לב", הוא המשיך, "שתמיד אומרים שבנים רעבים זה מצב לא פשוט. אבל אני רואה שבנות עייפות, זה גם".
"זה גם מה? מה אתה בעצם שואל?", שאלתי אותו.
"אני שואל מה יותר קשה אצל כל אחד מהצדדים".
הכל, הכל הם רואים, הטרום-נשואים הצעירים החכמים האלה. רואים עלינו, רואים על האחים הנשואים שלהם, על הסבים והסבתות השמאלנים שלהם, על כל מיני אנשים שינסו לפגוע בעולם התורה שלהם.
"אני שמתי לב, ורק תגידי לי אם זה נכון גם לדעתך, אני שמתי לב שהבנים, כשהם רעבים הם עצבניים, וכשהם עייפים הם שותקים".
"והבנות?", שאלתי.
"הבנות", הוא אמר, ראיתי שהוא ממש ישב וחשב על זה, "הבנות, כשהן עייפות הן עצבניות, וכשהן רעבות הן מתכנסות ושותקות".
"סכם לי רגע", ביקשתי.
והוא הרים את היד הזאת, שעושה תנועות של סוגיות בלימוד, וחתם: "בנות, כשהן עייפות קשה להיות בקרבתן, בנים, אותו דבר בשל רעב. בעייפות, הם פשוט נרדמים, ומתנתקים מהמצב".
"מדויק", עניתי לו.
הוא חייך. והלך.
בהצלחה, בחורי הישיבה של כולנו. גאים בכם. על הלימוד. על הרצינות. על היכולות שאתם מפתחים דווקא בימים האלה, הלא פשוטים.
לומדת מכם המון.
אימוש.