שבוע של בכי: הרבנית ימימה מזרחי על השבויים שלא שבו הביתה

ניסיתי לחשוב מה שבר אותנו לרסיסים בשבוע הזה.

הרי עברנו שנה כל כך קשה, מאות נופלים, ופיגועים,

ונרצחים, ופצועים, ומפונים

ומה היה לנו השבוע שהחזיר אותנו ממש

בתנופה נוראה לשמחת תורה?

להבדיל אלף אלפי הבדלות, השבוע

ליוויתי כמה מהנכדים היותר קטנטנים שלי לגן,

ולמטפלת, ולמעון. וכשיוצאים מהמקומות האלה,

הם בוכים בכי נורא.

ואני, הדבר הראשון שאני רוצה כשאני

רואה את כל הכבשים הקטנות האלה בוכות

ביחד בגן, אני רוצה להטמיע בהם את התודעה

שכשאתה הולך לאיזשהו מקום ולא רואה

את אמא ואבא,

תדע לך שהם יחזרו.

הם יחזרו לקחת אותך הביתה.

זו בעצם ההבנה הראשונה שאנחנו רוצים להנחיל

להם ביום שהם נשארים בפעם הראשונה לבד;

אמא הלכה, אמא תחזור.

איך אנחנו מתפללים שהמוח הקטן שלהם

יפנים את ההבנה הבסיסית הזאת. 

בסיפור הזה של השבויים, אנחנו כל כך רצינו

שהאמונה הבסיסית הזאת, שיש להם מהמעון

ומהמטפלת, תתממש.

כי אמא חוזרת לקחת את הילד שלה בסוף.

אבא חוזר לקחת את הילד שלו בסוף.

ופתאום התובנה הבסיסית הזאת מהגן,

החוזה הבסיסי הזה בין הורים לבין הילדים שלהם,

הופר.

על זה בדיוק מדברת פרשתנו, "שופטים".

היא מדברת על אנשים שרוצים לצאת למלחמה,

ואומרים להם: חזרו הביתה, אל תצאו למלחמה.

מפני שיש איזשהו חוזה עכשיו שנחתם ואנחנו

לא יכולים להרשות לעצמנו שהוא יופר.

זה כאב גדול מידי.

"כאב" – ראשי תיבות: כרם, אישה, בית:

מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ –

יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ,

פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ.

וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ –

יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ

פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ.

וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ –

יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ

פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה.

יש כאן שלושה חוֹזֵי יסוד שהכאב, כשהם מוּפָרִים,

בלתי נסבל.

אחד עשר חודשים הרש מחכה,

אחד עשר חודשים רייצ׳ל וג׳ון מחכים.

ופתאום, הוא לא חוזר.

ואז מגיע השופר של א׳ באלול.

והשופר של א׳ באלול הוא מרגש מאין כמוהו.

זה לא השופר שתוקעים כל החודש,

זה לא השופר של ראש השנה

וזה לא השופר של נעילה.

לפי חז״ל, השופר הא׳ באלול אומר רק דבר אחד:

אתם זוכרים את הכאב הנורא שהיה לכם,

כשמשה, דמות האב שלכם, עלה להר סיני ב-ו׳ בסיוון,

והוא בושש לבוא?

ולא ידעתם את נפשכם. ולא חישבתם את הזמן נכון.

וכל חטא העגל, שהוא חטא החרטה, כי מה נעשה,

זֶה הָאִישׁ, לֹא יָדַעְנוּ מֶה נעשה לוֹ...

בא׳ באלול תוקעים בשופר רק כדי לומר

לעם המבוהל שכבר חווה כל כך הרבה זוועה:

די. זה נגמר.

אנחנו תוקעים בשופר כדי שתדעו שמשה רבנו עלה

עכשיו לארבעים יום, ומשה רבנו יחזור אליכם הביתה.

השופר הזה בא לומר: נכון, היה נורא.

היה פחד נורא. הופרו כל כך הרבה חוזי חיים

בסיסיים, לפיהם מי שהולך גם ישוב;

יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ. נכון.

אבל השנה הזו, בעזרת ה׳, בעזרת ה׳,

אנחנו נראה אנשים שבים הביתה. אל תפחדו יותר.

אנחנו אומרים בחודש הזה: אֲנִי לְדוֹדִי, אני

מתגעגעת למישהו, וְדוֹדִי לִי. הוא יגיע הביתה.

לא עוד צער, לא עוד אבל, לא עוד דאגה.

אמא תבוא לקחת אותך מהגן בסוף היום.