"מה נסביר לתאומות בנות השנתיים?": בנות משפחתו של יוחאי גלאם בראיון דומע

"אני מדברת איתך פה בחדר, אבל בחוץ יש מאות מנחמים, ואני לא מגזימה", כך אומרת לי מרים גלאם כשאנו משוחחות השבוע, במהלך השבעה על בנה יוחאי גלאם שנפל בעזה. "זה משהו שלא יאומן", היא מוסיפה, "בימי השבעה ביקרו אצלנו קרוב לאלף מנחמים, היו כאן חברי ילדות של יוחאי, חברים מהצבא, מהשכונה ומהסביבה. כולם רצו דבר אחד - פשוט לספר עליו, על הצניעות המיוחדת שהייתה לו, ועל הדאגה האמיתית שהוא הפנה לכל מי שסביבו. אלו דברים שחזרו שוב ושוב בכל השיחות, ולמרות שידעתי אותם, זה הדהים אותי בכל פעם מחדש".

השיחה עם מרים אינה קלה. כך גם השיחה עם שירה גלאם, אשתו של יוחאי, ועם רווית, אחותו הגדולה, שמצטרפות אלינו. "רק בשבוע שעבר ישבנו שלושתנו, יחד עם יוחאי ועם בנותנו התאומות בנות השנתיים", מזכירה שירה בכאב. "יוחאי יצא לחופשת התאווררות מהצבא, וכולנו פגשנו אותו, יצאנו יחד לאקווריום ישראל בירושלים, והמשכנו גם למסעדה. מי יכול היה להעלות בדעתו שזו תהיה הפגישה האחרונה ושלא נתראה אתו עוד?"

הכל למען עם ישראל

יוחאי היה בן 32 במותו, אך מסתבר שבמשך חייו הוא הספיק לעשות מה שרבים וטובים אינם מספיקים. "הוא חי חיים מלאים", מציינת מרים, אמו. "הוא הבן הקטן שלי מבין חמישה, ובכל זאת הרגשתי לעתים קרובות שהוא זה שמלמד אותי ולא אני אותו. הוא כיבד הורים בצורה מופלאה, תמיד השתדל לעשות את מה שמוטל עליו, והדבר המדהים ביותר אצלו זה שהוא לא היה עושה שום דבר ברעש ובצלצולים, אלא תמיד בעדינות ובענווה. 

יוחאי גלאם הי"ד. "הוא חי חיים מלאים" (צילום: באדיבות המשפחה)

 "לא אחד ולא שניים מהחיילים שבאו לנחם סיפרו לי על כך שלקראת ה-1 בספטמבר הוא דאג שכל החיילים שהיו תחת אחריותו יקבלו שחרור כדי ללוות את ילדיהם למוסדות הלימוד, ורק אחר כך הוא דאג לעצמו ולבנותיו הקטנות. בסופו של דבר הוא לא זכה ללוות את בנותיו לגן החדש. כמה ימים קודם לכן הוא נהרג במלחמה, והחברים שלו הם אלו שהתלוו אליהן ביום הראשון".

"יוחאי דאג תמיד לאברכים שילמדו תורה", מספרת גם רווית, "ובכל פעם היה תורם כל מה שהוא רק יכול, כולל כסף רב. באחת הפעמים הוא קיבל מענק גדול של אלפי שקלים מהמילואים, והוא פנה לרב שלו וביקש ממנו לחלק את הכסף הזה לאברכים, כדי שילמדו תורה בזמן שהחיילים נלחמים בעזה. הרב התפלא ושאל אותו: 'מדובר בסכום גדול, אתה בטוח שאתה רוצה לתרום את כולו?' יוחאי השיב: 'כן, עולם התורה בסכנה ואנחנו חייבים לדאוג לאברכים כדי שילמדו ויגנו עלינו'. אגב, גם הוא עצמו היה קובע עתים לתורה מתי שרק יכול, כולל בזמן שהם שהו בעזה".

יוחאי דאג תמיד לאברכים שילמדו תורה" (צילום: באדיבות המשפחה)"

"החברים סיפרו לנו שיוחאי הקים בעזה שיעורי תורה, והוא שיתף בהם את כל החיילים שהיו סביבו, כולל כאלו שרחוקים מאוד מהיהדות", מספרת גם מרים, "כי זה אחד הדברים שאפיין אותו במיוחד: לכבד כל אדם, בלי קשר להשקפותיו או למגזר שעליו הוא נמנה. שוב ושוב שמענו מחיילים שבעבר הם כלל לא השתתפו במניינים, אבל 'אם יוחאי מבקש – אי אפשר לסרב'. ביקר אצלנו חייל שסיפר שהוא היה תמיד רחוק מהיהדות, אך אחרי שהזדמן לו לשוחח עם יוחאי פעם אחת, הוא השפיע כל כך על הנפש והנשמה שלו, והוא קיבל על עצמו בלי נדר מצוות ציצית".

"יוחאי תמיד שאף לאחדות", מוסיפה שירה, "הוא היה מתרחק מלשון הרע כמו מאש, ושמענו על כך גם מהחברים שלו ליחידה. הגיעו אלינו בחורים מכל הקצוות של עם ישראל ומכל גווני הקשת. כי מסתבר שיוחאי הצליח לחבר את כולם, בלי טיפת פוליטיקה, רק עם הרבה אהבה".

בצניעות ובענווה

"אחרי ששמענו סיפורים רבים כל כך בשבעה, ברור לי שאם ארצה לסכם את יוחאי אשתמש בשתי מילים - 'צניעות וענווה'", אומרת שירה, "כי זו הייתה המהות שלו. כל אחד שנכנס לכאן שיבח אותו על כך שעשה דברים בשקט ובצנעה, בלי לדבר הרבה ולעשות עניין. הוא פשוט היה פועל ועושה.

"אין שום דבר ששמענו בשבעה והפתיע אותי, כי תמיד ידעתי מיהו בעלי", היא מוסיפה. "לשמחתי הקב"ה זיכה אותי לראות את עוצמות טוב ליבו של יוחאי עוד בחייו, ואני כל כך שמחה שזכיתי להגיד לו את הדברים בכל מיני הזדמנויות. בכל זאת, עם כל סיפור שסופר בשבעה – הלב שלי התחמם מחדש, וזה ריגש אותי מאוד".

"תמיד ידעתי מיהו בעלי. לשמחתי הקב"ה זיכה אותי לראות את עוצמות טוב ליבו של יוחאי עוד בחייו"

יש לה לכך דוגמה מצמררת: "אחי הבכור נהג תמיד לדבר עם יוחאי בענייני צבא, אולם בכל פעם מחדש כשהוא שאל אותו על מה שהוא עושה בפעילות הצבאית שלו, יוחאי היה משיב בשקט: 'קצת שומרים, לא עושים יותר מידי'. רק בימי השבעה התוודענו לכך שבמשך התקופה האחרונה הוא לחם בעזה בעצימות גבוהה, וזאת אחרי שקודם לכן הוא נלחם בצפון, ולפני כן שוב בעזה.

"היה כאן גם חבר שלו מהגדוד, והוא סיפר לנו על כך שבאחד מימי המלחמה הם צעדו זה לצד זה. החבר נשא בידיו ציוד כבד מאוד, והרגיש שהוא כמעט קורס ומתמוטט. יוחאי שם לב לכך, ועל אף שהיה לו ציוד כבד משלו, הוא לקח על עצמו גם את הציוד של החבר, ורץ קדימה, עוד לפני כולם. החבר הזה אמר לנו שהוא לא יודע איך יוחאי זיהה את המצוקה שלו, אבל ברור לו שאם הציוד לא היה נלקח ממנו באותו רגע, הוא היה קורס".

שירה מציינת כי גם ביממה האחרונה בה זכתה להיות עם יוחאי, הוא ניכר במידותיו המיוחדות. "ביום האחרון לפני שחזר לצבא, נסענו כולנו יחד לטיול, וכשחזרנו הבייתה היינו מאוד עייפים", היא מספרת, "למרות זאת יוחאי ביקש לשוחח איתי והוא אמר לי מילים מאוד מרגשות על איך שהוא מעריך אותי על כל התקופה האחרונה בה הוא היה במילואים ואני נשארתי עם הבנות.

"זה הביך אותי ואמרתי לו: 'קשה לי לשמוע אותך, אני מרגישה כאילו שאתה מסכם אותי'. באותו לילה עטפה אותי הרגשה לא טובה, ולמחרת כשקמנו ונפרדנו ההרגשה רק התחזקה. שפכנו על יוחאי מים, כפי שאנו נוהגים לעשות כשבן משפחה יוצא לדרך, ויוחאי הביט לעברי וחייך חיוך שליו, אך קצת מודאג. אני זוכרת שיחד עם המים שנשפכו הרגשתי שהצער והפער ממש מכרסמים בי. 

"ביום חמישי בבוקר כבר הרגשתי שאני לא מצליחה להתמודד עם הפחד שלי", ממשיכה שירה, "וזה ממש הבהיל אותי, כי בתקופה האחרונה למדתי עם יוחאי בקביעות מספרו של הבעל שם טוב שמספר איך להתמודד עם הפחד באמצעות תפילה. אבל הפעם כל העצות לא עזרו לי, הפחד היה גדול מידי, וראיתי מול העיניים תסריטים מדויקים של מה שיקרה חלילה. ניסיתי להתעלם והשתדלתי להיות פעילה בעבודה ולאחר מכן בבית, עד שלבסוף דפקו בדלת והגיעה הבשורה הקשה".

(צילום: באדיבות המשפחה)

"חי כדי לתת"

שלושתכן נשמעות כל כך מעוררות השראה. מה נותן לכן כוח להמשיך הלאה?

מרים: "אני באמת זקוקה להרבה כוחות, אבל מה שבאמת נותן לי דחיפה זו התודה העצומה שיש לי לבורא עולם. אני מודה לו בכל רגע ורגע על כך שזיכה אותי לגדל ילד לתפארת, אפילו אם זה רק זמן קצר. גם על זה תודה".

"יוחאי היה אחי הקטן והייתי קשורה אליו ביותר", מציינת רווית, "לפני כשמונה חודשים התאלמנתי מבעלי ועברתי תקופה קשה מאוד. מי שעמדו לצידי כל הדרך היו יוחאי ושירה, שפשוט נתנו לי כוחות ותמכו באופן הכי רגיש שיכול להיות. למדתי מהם את הכוח שבתמיכה משפחתית, וברור לי שגם עכשיו שלושתנו נחזק זו את זו, וכך לא ניפול".

"עוד מוקדם מכדי לענות על השאלה מה נותן כוח", מעירה שירה, "אבל אני חושבת שזו העובדה שאני פשוט מרגישה שזכיתי להיות אישה של אדם בעל דרגה גבוהה. חשבתי פעם שהמילים 'עטרת ראשי' הן קלישאה, אבל כך בדיוק אני מרגישה. זכיתי לבעל צנוע ועניו, לאיש משפחה למופת, שתמיד ברח מן הכבוד, אך הכבוד רדף אחיו בלי הפסקה. גם כשיצאה הלוויה, בשעה 11:30 בלילה, עמדו לכבודו בצמתים לאורך כל הדרך ילדים ומבוגרים. חשבתי לעצמי שזה כל כך מגיע ליוחאי, יחד עם זאת, ברור לי שאילו הוא היה רואה את השיירה הזו, הוא היה בורח הביתה, לא היה מסוגל לשאת את זה".

(צילום: באדיבות המשפחה)

ומה עם הבנות הקטנות? מה הסברת להן?

"בינתיים לא הסברתי כלום, כי אין טעם, רק עכשיו הן חוגגות שנתיים. הן גם רגילות לכך שבשנה האחרונה אבא במשך רוב הזמן במילואים וכמעט לא בבית, כך שזה לא נראה להן תמוה או מוזר. אבל באחד הימים כשהגיעה קבוצת חיילים ישירות מרפיח כדי לנחם, כנראה שאחד מהם הזכיר לאחת הבנות שלי את אבא, והיא קפצה עליו בקריאות: 'אבא, אבא!' זה היה קורע לב".

ומהו הדבר העיקרי שיוחאי השאיר ושתרצי להעביר לבנותייך?

"יוחאי לימד את כולנו כמה חשוב לראות את הקב"ה בכל סיטואציה שהיא – בדברים הגדולים והקטנים, הוא גם לימד באופן ישיר את חשיבות אהבת ישראל. אלו בדיוק הדברים שאני מתפללת שאזכה להפיץ גם הלאה, ושגם בנותיי ידבקו במידותיו".

אנא, התפללו לעילוי נשמתו של יוחאי חי בן מרים, ולבשורות טובות לכל עם ישראל.