חותמות מהעבר: מה מספרות ההוכחות הארכיאולוגיות על ירושלים הקדומה?

לפני מספר ימים התפרסם גילוי חותם בחפירות עיר דוד. אנשים בעלי מעמד בימי קדם היו מחזיקים חותם קטן, בדרך כלל עשוי מאבן. את החותם הזה הם היו מטביעים בכלי חרס שלהם. כאשר כלי החרס רך, ניתן להטביע בו חותמת, וכך נשארת בו הצורה לנצח. ניתן להטביע אותו גם ב"בולה" הסוגרת מכתב או מסמך שצריך להיות סגור וחתום. הבולה עשויה גם היא מחומר רך, ובו מטביעים את החותמת, וכך מתאמתת זהות השולח.

על החותם שנמצא נכתב שם בעליו: "יהועזר בן הושעיהו", חוקרים משערים שהחותם היה שייך לעזריהו בן הושעיהו, שנזכר בירמיהו פרק מ"ג כפקיד בכיר בארץ יהודה. לפקידים כאלו היה חותם.

מעניין לציין כי בידינו חותמות ואזכורים בכתובות להרבה אנשים המוזכרים בספר ירמיהו.

החשוב מכולם הוא ברוך בן נריה, שהיה סופר הנביא ותלמידו (ירמיהו ל"ו, ד'). לפני כמה עשרות שנים נמצא חותם "לברכיהו בן נריהו הסופר", המתוארך בדיוק לזמן החורבן. ברור שזהו חותמו של סופר הנביא, ברוך בן נריה. ברוך בן נריה רצה להגיע לנבואה בעצמו, ועשה הרבה הכנות לכך, אך הוא לא זכה, ותפקידו היה להיות סופרו של ירמיהו הנביא.

בשנת תשמ"ב 1982 גילה הארכיאולוג יגאל שילה בעיר דוד טביעת חותם בשם "גמריהו בן שפן". גם אישיות זו מוזכרת בספר ירמיהו (ל"ו, י') כסופר, כנראה צאצא של שפן הסופר המפורסם, המוזכר בימי יאשיהו.

עוד ממצא בן כמה עשרות שנים הוא חותמו של "ירחמאל בן המלך", שנמצא באזור העיר העתיקה בירושלים. ירחמאל בן המלך מוזכר גם הוא בירמיהו (ירמיה ל"ו, כ"ו). התואר של "בן המלך" ניתן לאנשים שהמלך גידל אותם כבנים והחשיב אותם, ולא רק לבנים ביולוגיים.

הארכיאולוגית איילת מזר, שחפרה בעיר דוד, גילתה שתי חותמות הקשורות לאישים מספר ירמיהו, בהפרש של שנים ספורות. בשנת תשס"ה גילתה את חותמו של יהוכל בן שלמיה, שמוזכר בספר ירמיהו (ל"ז, ג') בתור שר נכבד, ובשנת תשס"ח גילתה בולה (פיסת טיט שבה הוטבע החותם, ממצא הרבה יותר עדין ושביר מאשר החותם עצמו) הנושאת את שמו של גדליהו בן פשחור, שמוזכר בירמיהו ל"ח, א'. הבולה נמצאה בתוך "מבנה האבן הגדול", שמזר שיערה כי הוא ארמון מלכותי.

עוד שני חותמות נמצאו בירושלים לפני כחמישים שנה: חותמו של "יאזניהו עבד המלך", שלפי הארכיאולוג ייבין, הכוונה ליאזניהו בן המעכתי שהיה משרי המלך (ירמיהו מ', ח'); וכן חותמו של "שריה בן נריה", המוזכר בירמיהו (נ"א, נ"ט), ונמצא בירושלים.

אישיות מפורסמת מאד מוזכרת בספר ירמיהו, שעל הירצחה אנחנו צמים מדי שנה מיד אחרי ר"ה: גדליהו בן אחיקם. הוא היה האיש שליכד סביבו את שארית הפליטה בא"י. רציחתו הביאה להימלטות השארית למצרים, ולריקונה של ארץ ישראל מיושביה. מקום מושבו של גדליהו בן אחיקם היה בעיר מצפה (ירמיה מ', ו'). יש הסבורים כי מיקומה הוא ב"נבי סמואל", רכס גבוה מאד שממנו ניתן לצפות למרחקים. 

אך אין זה הכל. הממצאים מלמדים אותנו עוד רבות בנוגע לשמות המוזכרים בספר ירמיהו. בתשס"ו נמצאה בולה של פקיד בשם "גאליהו בן אמר". שם זה אינו מופיע אמנם בנביא, אך בירמיהו כ', א' מוזכר "פשחור בן אמר פקיד נגיד בבית ה'". סביר שגאליהו היה חלק מאותה המשפחה. גאליהו מוזכר בכתובת שנמצאה בערד, שהיתה אחת מערי הממלכה של יהודה, שם הוא מתואר בתור שליח נושא אגרות. יתכן שהיה שליח מירושלים, שנשא אגרות דחופות בעניין הכיבוש הבבלי.

בדומה לכך מכירים אנו את חרסי לכיש, שהיתה עיר בצורה ביהודה. חרסים אלו מתעדים את הכיבוש ואת המכתבים שנשלח מן הבירה, ירושלים. המכתבים הוטבעו על חרסים ולא על ניירות, ולכן נשמרו. השמות בחרסי לכיש דומים מאד לשמות בספר ירמיהו. מדובר כנראה על השמות שרווחו באותו זמן, וייתכן שישנה עוד דמות ניתנת לזיהוי. בחרסי לכיש מוזכר נביא ששמו מסתיים ב"יהו", ומצוין לגביו שדבריו "לא טובים – לרפות ידיים". יתכן שהוא אוריהו בן שמעיהו הנביא, שהתנבא על החורבן (ירמיהו כ"ו, כ').

מדוע דווקא מספר ירמיהו מצאנו כל כך הרבה מקבילות, ואילו מספרים אחרים פחות? התשובה פשוטה מאד: תקופתו של ירמיהו היא "שכבת חורבן". בימיו נחרבו, כידוע, ירושלים והארץ כולה. הערים נשרפו, והתלים קברו בתוכם את הממצאים, שהמתינו בסבלנות אלפי שנים, מה שאין כן בתקופות קדומות יותר, שבהם החיים המשיכו במסלולם. החורבן מספק מעין "צילום מצב" שמונצח עד לחפירה ופינוי התל.