סיון רהב מאיר: תודה לבית הכנסת על האירוח השבת, ועל האירוח כנערה

1. אפשר לומר שוועדת החקירה הוקמה השבוע. זה קרה ביום רביעי, בראש חודש אלול. מאות אלפים החלו להגיד את הסליחות, בכל רחבי העולם. 40 ימי חשבון נפש, עד ליום כיפור.

היהדות מקימה, מדי שנה, ועדת חקירה מהפכנית: במקום לדבר החוצה, על אחרים, היא לוקחת אותנו לשני כיוונים חדשים – פנימה ולמעלה.

באלול מתכנסים בכל יום לא כדי לומר במה ה"הוא" או ה"הם" טועים, אלא אני. וכשמגיעים למסקנות, מה עושים? לא רצים לכתוב את זה ברשתות, לא צריך לצייץ ולהעלות, אלא לתקן. לחשוב איך לשנות את המצב, וגם להתפלל את זה. לבקש כלפי מעלה. תפילות הימים הנוראים הן הזמן להתחנן, לזעוק, לבכות.

מסקנותיה של ועדת החקירה הזו אישיות, חסויות, אבל היא נוקבת מאוד, יורדת לפרטים, לא משאירה אבן על אבן.

מהשבוע ועד יום כיפור, אנשים יבואו לכותל המערבי ולאינספור בתי כנסת ברחבי העולם. גם בעזה, כמובן, כבר החלו מעמדי סליחות רבים של חיילים.

בדרך כלל, אנשים משנים קצת את סדר יומם עבור הסליחות. זה קורה מאוחר בלילה או מוקדם בבוקר, וזה רק סמל לשינוי הפנימי. לתזוזה. לרצון להשתפר ולהתקדם.

נסו לומר את המילים האלה השנה. הטעם שלהן אחר. יש כל כך הרבה קלקולים, יש כל כך הרבה מה לתקן, והכול כל כך אקטואלי. ומבין כל הזירות הציבוריות הבוערות, זירת הקרב – היא קודם כל הלב והראש שלנו.

2. אז בואו נטעם ממילות הסליחות, השנה. "בֶּן אָדָם, מַה לְּךָ נִרְדָּם, קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים". מתחילים בקריאה להתעורר. ושוב, אל תתנו למשפט הזה לזרוק אתכם אל האלוף חליווה הנרדם ואל הבכירים שהמשיכו לישון. הנושא הוא אנחנו, כולנו, איפה נרדמנו לאורך שנים, ואיך אפשר לצאת מהקונספציה, מתרדמת ארוכה, לא רק כמדינה אלא גם בחיים האישיים.

"לְךָ ה' הַצְּדָקָה, וְלָנוּ בּשֶׁת הַפָּנִים". אנחנו באים לסליחות הרבה פחות נחרצים השנה. לא מתביישים להתבייש. "עֲמֹד כְּגֶבֶר וְהִתְגַּבֵּר, לְהִתְוַדּוֹת עַל חֲטָאִים". גבר אמיתי, גיבור אמיתי, מתוודה. "אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ", מתחיל הווידוי, וממשיך כך לפי סדר כל אותיות הא'- ב'. הפיוטים המפורסמים – "אֲדוֹן הַסְּלִיחוֹת, בּוֹחֵן לְבָבוֹת", הופכים לצעקה מהדהדת, בפזמון: "חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ, רַחֵם עָלֵינוּ!".

ופתאום כל רצף הפסוקים המפורסם כאילו נכתב עלינו: "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה, וְנָשׁוּבָה אֵלֶיךָ". וגם: "כְּדַלִּים וּכְרָשִׁים דָּפַקְנוּ דְלָתֶיךָ". אנחנו דלים ורשים השנה. עניים. חלשים. יוצאים רגע מהפוזיציה מלאת העוצמה, ופשוט מתחננים.

ואז – י"ג מידות של רחמים. 13 התכונות האלוקיות שאנחנו מזכירים בסליחות שוב ושוב. כבר השבוע במעמדי הסליחות הקדישו את הקטע הזה של י"ג המידות למטרות שונות בכל פעם – פעם לחטופים ופעם לפצועים, פעם למפונים ופעם לשכולים. הסליחות מזכירות גם "גִּבֹּורִים לַעֲמוֹד בַּפֶרֶץ" וגם זועקות שדי כבר, "תָּשַׁשׁ כֹּוחֵנוּ מִצָּרוֹת". וכל כך הרבה אסירים ושבויים מופיעים שם בפיוטים, כמו "לְכוּדִים אֲסִירֵי הַתִּקְוָוה".

ופתאום כל התיאורים על הטבוחים והנעקדים, לא נשמעים כמו משהו מתקופת מסעי הצלב: "עֲשֵׂה לְמַעַן יִשְׂרָאֵל הֲרוּגִים וּשְׂרוּפִים עַל יִחוּד קְדֻשַּׁת שְׁמֶךָ, וְחוּסָה עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ". בשבוע שבו שוב הובאו לקבורה חוזרת בבארי בני משפחת חצרוני שנטבחה ב-7.10, ראינו דוגמה מוחשית להרוגים ולשרופים.

וחלק מהסליחות מלמד אותנו פרופורציות. להסתכל על הדברים במבט של נצח, לראות את הסיפור הגדול. בכל הדורות היו משברים, בכל הדורות יצאו מהם וצמחו. מי שענה לאברהם אבינו, מי שענה ליצחק בעקידת יצחק, ליוסף במצוקה בבית הכלא, למשה מול פרעה במצרים, למרדכי ואסתר מול הגזירה של המן הרשע, מי שענה לכל אלה, לכל הלבבות השבורים, הוא יעננו גם עכשיו.

אחד הדברים המשפילים השנה היה ההתנהלות של הנוח'בות בשטח. הם כבשו אותנו ואפילו לא פחדו. היה להם זמן לעשן, לשתות קולה, לפטפט. הם לא היו בלחץ. היישובים היפים נחרבו על ידי אויבינו, לעינינו: "יְפִי אַדְמָתֵנוּ לְזָרִים, כֹּחֵנוּ לְנָכְרִים, לְעֵינֵינוּ עָשְׁקוּ עֲמָלֵנוּ".

אבל לא רק קיבוץ בארי חרב. גם בית המקדש. "מִקְדָּשֵׁנוּ חָרֵב", כתוב בסליחות, שמזכירות שהמוקד הוא לא רק עוטף-עזה, זה עוטף-ירושלים. שזה סיפור רוחני.

ובסוף, יש גם כל כך הרבה נחמה. אלול הוא מתנה. הוא הבעת אמון גדולה בעצמנו, בעולם, באלוקים, בטוב. לא משנה כמה קשה ונמוך הגענו, תמיד אפשר לשנות את כיוון ההיסטוריה לכיוון החיובי והנכון. לכן בסוף, כשוועדת החקירה מסתיימת, מסיימים בבקשות נפלאות. מעולם לא ביקשנו ככה: "בַּשְֹּרֵנוּ בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, בַּטֵּל מֵעָלֵינוּ כָּל גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת וְרָעוֹת". אמן.

3. הזמן והמקום ריגשו אותי במיוחד: בדיוק בראש חודש אלול, הגעתי להרצאה בקהילת הנשים של בית הכנסת העל-עדתי המכונה "הכיפה" בבאר שבע, באירוע לזכר חברת הקהילה אורית וייל.

כנערה בת 15, הגעתי לכאן לראשונה "לעשות שבת". השבוע, עצרתי ליד המדרכה שבכניסה למקום. אני זוכרת שעל המדרכה הזו עמדתי אחרי התפילה בליל שבת וקלטתי סוד גדול. התפילה עצמה הפתיעה וריגשה אותי. נחשפתי שם לראשונה גם לפרשת השבוע, לסעודות השבת, ללימוד התורה. אבל דווקא הרגעים ההם שאחרי התפילה, היו משני-חיים: הייתי עיתונאית צעירה, שדרנית טלוויזיה מגיל שש, וורקוהוליסטית אמיתית (טוב, עד היום). ואחרי התפילה, חברי הקהילה פשוט נשארו על המדרכה, עומדים במעגלים, מדברים, משתהים. לא הבנתי למי הם מחכים. כל הזמן תהיתי מתי המישהו הזה יגיע, כי הם ודאי ממתינים לו.

בסוף שאלתי. הנערה המקסימה שאירחה אותי אמרה: "לא מחכים לאף אחד, פשוט היום שבת". בום. מתי ביום חול אנשים סתם עומדים ככה בנחת על המדרכה ופשוט מדברים אחד עם השני, בלי להציץ בשעון, כלומר בסלולרי? מתי אנחנו לא ממהרים למשהו? וגם אם אנחנו כפרטים, כיחידים, יכולים למצוא זמן פנוי ורגוע בלו"ז, מתי כל הקהילה נמצאת ביחד ב"מצב שבת"? מתי בעצם כל האומה, ולמעשה כל העולם, נמצאים בתדר הזה?

אני יודעת, יש סיפורים מרתקים פי כמה. והשיא של השבת הוא בוודאי לא לעמוד על המדרכה מחוץ לבית כנסת בבאר שבע. אבל מה לעשות, ראיתי השבוע את המדרכה הזו, ונזכרתי. בראש חודש אלול, חודש התיקון והתשובה וחישוב המסלול מחדש, זכיתי לחזור למקום הזה ולהעביר בו שיעור תורה.

לעוברים והשבים זה בטח נראה כמו עוד בית כנסת עירוני, בורגני. אבל כל מקום "אפור" כזה הוא פצצת אנרגיה רוחנית, הוא סטארט-אפ מהפכני שמסתתר בין בתי הבטון והשיכונים. הוא מקום שגם בשנת 2024 עומדים בו על המדרכה פעם בשבוע, מסתכלים בעיניים, מדברים, מקשיבים. משאירים את כל ההמולה והרעש והסחות-הדעת בחוץ.

תודה, אנשי "הכיפה", על האירוח השבוע ועל האירוח אז, של אותה נערה.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".