"כשהייתי ילד לא התנהגתי כך. למה שאתחשב בילדים שלי?"

"כשאני הייתי ילד, לא הייתי מעלה על דעתי להתנהג בכזו חוצפה. אז למה שאני כל היום רק אנסה ללכת על ביצים, ולהתחשב בילדים המפונקים והחצופים האלו?". בצורה כזו או אחרת, הרבה הורים טוענים את הטענה הזו, ובצדק. לכן הם מתקשים לקבל כללים חדשים של חינוך מקבל.

הטענות כואבות ונכונות, וכדי לענות עליהן, הייתי רוצה לומר הקדמה קצרה, ששייכת דווקא למצות צדקה הכתובה בפרשתנו. כתוב בתורה שיש לתת לעני: "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". חז"ל (כתובות ס"ז ב') דייקו מהמילה: "לו", שבאים לרבות כאן אפילו עשיר שֶׁהֶעֶנִי וירד מנכסיו, שקונים לו מכספי צדקה אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו, והפליגו שם בגמרא מאוד במעלת עניין זה, וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד סי' ר"נ ס"א). רואים מכאן, שלא מחנכים את אותו עשיר שירד מנכסיו להתרגל למעמדו החדש, אלא "מבזבזים" כספי צדקה, לתת לו עבד וסוס, והטעם – מפני שלא מזלזלים ברצון הלב, אלא מתייחסים אליו כאל גורם חשוב מספיק, עד שמפזרים מחמתו כספי צדקה (וכנראה שעם הזמן, העשיר הזה עוד יתרגל לסטטוס החדש שלו, אבל תפקידנו לרכך את התהליך הזה, עד כמה שניתן, בהתאם ליתר הדינים של חלוקת כספי הצדקה). יש כאן בניין אב ולימוד חשוב להתייחסות תורנית לצרכי הנפש: אסור לזלזל בהם!

עכשיו נחזור לשאלה על חינוך בדור הזה. רבים ניסו לחקור מה נשתנה הדור הזה: האם זה השפע והפינוק, האם זו קללת "חוצפא יסגא", האם זו השפעת הרחוב, או אולי טראומות מצטברות של דורות. נראה שאין תשובה חד משמעית, אבל הנהגת "ירידת הדורות" גורמת לדור החדש להיות עז יותר, רגיש יותר. ומה זה מחייב אותנו? "חנוך לנער על פי דרכו", ובמבחן התוצאה, כאשר יש לילדים אלטרנטיבות מפתות וזמינות כל כך, אז חינוך דורסני רק מרחיק בטווח הארוך, ולכן לא משתלם. לכן גדולי הדורות האחרונים הורו שאמנם אסור לזנוח את ה"שמאל הדוחה", אלא כדי שהיא תתקבל, צריך להשקיע באופן רציני ומתמיד ב"ימין המקרבת". זה התנאי. "ימין מקרבת" זה לא במבה וטיולים. ימין מקרבת זה קודם כל הכרה מכבדת בצרכי הנפש של הילדים, ומציאת דרכים כשרות לספקן.

בחינוך קלאסי ורגיל, זה יחסית קל. אנחנו הורים טובים, ורוצים בטובת ילדינו, ולכן מצליחים לאזן "שמאל דוחה" עם "ימין מקרבת" באופן יעיל. אך כאשר יש מורכבויות: ילדים תוססים יותר, או ילדים שעברו טראומות וכאב, נדרשת כאן עבודה מעמיקה יותר, לשנות את הפוקוס, להתמקד בכאב ובמצוקה, ולא בביטויים של ההתנהגות הלא ראויה, ובמקום להילחם מלחמה חסרת סיכוי בסימפטומים, לנסות לתת מענה לאותם צרכים ומצוקות, של צרכים שמחפשים מענה. לא מדובר כאן בפרס, אלא בהנהגה שתגרום להתנהגויות הבעייתיות להתפוגג. ואותנו זה מחייב להתבוננות ולתפילה שנזכה.