"בשביל מה אתם עושים את זה? אתם מכירים אותם בכלל?!"

"בשביל מה אתם עושים את זה?", שואלים אותנו. "שידאג לעצמו!", הם ממשיכים. "או אולי מישהו מהמשפחה הקרובה שלו. מישהו מהחברים שלו", הם מציעים.

אחת לכמה זמן אנחנו נשאלים אותן שאלות. לכולן פחות או יותר אותו הסגנון: מה עומד מאחורי העזרה לאנשים שהכרנו אך תמול שלשום? למה צריך לעזוב הכל וללכת לסייע לאנשים שאפילו לא הספקנו להכיר? למה גם כשאנחנו יודעים שיתכן שהבנאדם אחראי לצרה שאליה הוא נקלע, יש לסייע בידו במידת האפשר, ולעזור לו עד שיצא ממנה?

לטוס עד הרי האנפורנה כדי להביא משם בחור חולה? לרוץ לטיפול רפואי עם בחורה במצוקה? ללכת ולבקר את מי שכשל ומרצה את עונשו בבית האסורים?

"אתם מכירים אותם בכלל??? חסרים לכם ילדים משלכם?!".

*

בפרשת השבוע שאנו קוראים בתורה השבת, פרשת שופטים, מובא סיפור מענין שהיה בימי קדם: אדם הולך בשדה הפתוח, כשלפתע פתאום נתקלות רגליו באדם שמוטל מת בשדה. לא נודע מי היכה אותו ומי נטל את חייו. מקרה מצער, ללא ספק, וכל שנותר הוא ליידע את הרשויות ולחלוק לו כבוד אחרון מעל לקבר הטרי. לא?

אז זהו, שלא.

אומרת לנו התורה כי כאשר על הקרקע מוטל אדם שנרצח, ולא יודעים מי הרוצח – לא קוברים אותו באופן מידי! חמישה זקנים מבית הדין הגדול בירושלים יוצאים ובודקים מהי העיר הקרובה ביותר למקום שבו נמצאה הגופה. רק אחרי סיום המדידות, ניתן לקבור את הנרצח.

לאחר מכן, אנשי העיר הקרובה ביותר מביאים עגלת בקר שמעולם לא עבדו בה, ובית הדין המקומי, יחד עם זקני העיר והכוהנים, יוצאים לנחל איתן עם העגלה. הדיינים והזקנים רוחצים את ידיהם בנהר, ובטקס גדול ורב רושם אומרים זקני העיר לעיני כל: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו".

האמת? קצת מוזר. מה הקשר של זקני העיר, שאינם אלא דייני העיר, למעשה הרצח?

אלא שבכך התורה מבהירה לנו: "כל ישראל ערבים זה לזה". האחריות מוטלת לא רק על הרוצח, אלא גם על תושבי העיר הסמוכה, ואף על זקני אותה עיר. האחריות לגורלו של אותו מת מגיעה עד לבית-הדין הגדול.

הרי הזקנים של העיר אמורים היו להקרין ערכים של טוב לסביבה כולה, עד שהמציאות של הרע היתה אמורה להיעלם מהעיר כולה. ואם לא עשו כן – האחריות היא גם עליהם!

בפרשה שלנו מבהירים לנו למעשה, שהאחריות למצבו של האחר מוטלת עלינו, גם אם נראה לנו לפעמים שהוא בוחר להיות מוטל בשדה חסר אונים... וגם אם נראה לנו שהוא זה שהביא את עצמו למצב כזה, של להיות חלל. אין זה משנה! לעולם לא נוכל להגיד: "ידינו לא שפכו את הדם הזה". ישנה ערבות הדדית שקיימת בין כל יהודי ויהודי.

הקשר הזה הוא שהחזיק את העם שלנו לאורך כל הדורות. לא עוצמים עין מול מצוקה של האחר.

הלוואי שנצליח תמיד לפתוח את הלב ולראות בעיניים.