שווה סיפור: הולך ברגל

את אורי קבלנו במתנה מאלוקים, לאחר לידה לא פשוטה. נס אמיתי. זכינו בתינוק מתוק, שהאור לא הפסיק להקרין ממנו. אורי התגלה כילד חכם, מבריק, מקסים את כל רואיו. בעוד ההתפתחות השכלית שלו היתה תקינה ויותר, ההתפתחות המוטורית לוותה באי בהירות, פיגור משמעותי ביחס לגיל והרבה סימני שאלה. לאחר בדיקות ומעקבים שונים, הודיעו לנו הרופאים שלאורי יש שיתוק מוחין עקב אי אספקת חמצן למוח בלידה. עם כל הכאב, לאחר כל כך הרבה טרפת של בדיקות וחששות, הידיעה היתה מנחמת במקצת. לפחות אתה יודע איך קוראים לזה. השיתוק פגע בעיקר בשתי רגליו. בחסד וברחמים ידיו לא נפגעו. עם כל ההודיה לה' יתברך על כל הטוב שהרעיף עלינו, הבנו שיש לפנינו עבודה – והרבה.

וכאן התחלנו מרוץ מסביב לשעון איכות חייו של אורי, בידיעה כי כל מה שנעשה עכשיו, כשהגוף עדיין טרי וגמיש, יחסוך הרבה כאב אחר כך. כל התקדמות היא ניצחון. כך התחלנו כל טיפול אופציונלי: פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, טיפול אלטרנטיבי וגם ניתוחים נדרשים. חיפשנו מידע בכל מקום אפשרי, הכל כדי שלאורי תהיה זירת התמודדות הכי צרה שאפשר. זה לא היה קל, אבל הכל היה שווה. לאחר שנים מספר, אורי כבש עוד יעד: מניוד על כסא גלגלים הוא התחיל ללכת בעזרת קביים, הישג אדיר. אורי היה ילד נחוש, אמיץ וממוקד מטרה. הוא גייס את כל הכוחות שלו כדי לעזור לעצמו, ועם הרבה סייעתא דשמיא הגענו ליום המיוחל הזה. לא היה מאושר מאורי. הנה הוא יכול לעמוד זקוף יחסית, וללכת – עם עזרה, אמנם, אבל עם שתי רגליים על קרקע.

אורי לא נח על זרי הדפנה. למרות ההישג, הוא היה צריך להמשיך לבצע תרגילים כמה פעמים ביום, ולהמשיך לא רק לשאוף קדימה, אלא, לשמר את הקיים.

אורי השתלב בכיתה רגילה, עם סייע צמוד. מובן שתלמוד התורה הנגיש את כל הנצרך כדי שאורי יוכל להרגיש הכי בנח שאפשר, הכל היה מותאם בשבילו. אורי היה ילד חברותי שהתאהב על כולם. חבריו מהשכונה הכירו אותו ואת הסיפור שלו, כך שהכל היה טבעי. אך לא כולם הגיעו מאותה שכונה, וכאן ניצבה לאורי עוד התמודדות: הזירה החברתית איימה עליו במקצת, אבל עם היכולות והכישרונות שלו, ידענו שאורי יוכל לה. ובאמת, אורי צלח את הכל. כולם אהבו אותו, והיה נראה שהכל זורם על מי מנוחות.

עד הטלפון של המנהל.

בעודי יוצא מבית הכנסת לאחר התפילה, אני מסתכל בטלפון, שהיה כבוי כל הזמן הזה. עשר שיחות שלא נענו הבהבו מולי, שלוש שיחות מהמשרד של תלמוד התורה של אורי, שנים מהטלפון האישי של המנהל, כל השאר מאשתי.

זה היה מבהיל. לא ידעתי למי לחזור קודם. בעוד אני מתלבט, הטלפון האישי של המנהל מופיע על הצג, מהבהב. שיחה נכנסת. עניתי במתח רב. "הכל בסדר?", שאלתי, מזניח קודים נימוסיים קודמים. "כן, כן, אורי בסדר, אל דאגה, אם אפשר לומר כך. חשבתי שכבר שמעת מאשתך", הוא אמר. "דווקא לא, לפני שניות בודדות יצאתי מהתפילה והקדמת אותי", עניתי. "שמע, קרה מקרה מצער מאוד. אחד מהילדים בכיתה של אורי נהג ללגלג עליו. זה התחיל מעקיצות, רמיזות וציניות שגררה עוד מספר ילדים לסחררה הזו. השיא היה לפני שבוע וקצת, כאשר הוא חמד לצון לאורי, לקח לו את הקביים והותיר אותו כך, חסר ישע". הייתי המום. אורי לא שיתף אותנו במאום. אני בטוח שאם הוא היה אומר לאשתי דבר מה, היא היתה מספרת לי מיד. אורי היה האתרוג של הבית, כולנו שמרנו עליו. אני מרפרף בראשי על הבעות הפנים שלו מהתקופה האחרונה. לא ראיתי שום דבר חריג, בטח לא משהו בסדר גודל כזה. אורי היה ילד חמד, כך שאפילו לא חשדנו שמשהו התערער לו בפן החברתי. "את הסיפור הזה שמעתי מהוריו של הילד הפוגע", המשיך המנהל. "הם יצרו איתי קשר בהול היום בבוקר, ומאז אני מחפש אתכם. דברתי עם אשתך, היא לא יכלה להשיב לי, היא שלחה אותי בחזרה אליך. מתברר שכשאותו ילד חזר הביתה באותו יום, הכל היה כביכול רגיל, עד שלפתע הוא גנח מכאבים איומים ברגלים. אלו היו כאבים בלתי נסבלים. הם התפנו מיד לבית החולים, שם הוא התעלף פעמיים מעוצמת הכאב. מיד התחילו בירורים רפואיים, דיאגנוזות, מרופא לרופא, אבל אף אחד לא מצא את הסיבה לכאב. הם הופנו לפרופסורים בעלי שם, כאשר הילד תחת משככי כאבים חזקים שערפלו אותו לגמרי, ואולי תחת אלו, הילד התחיל להתוודות. הוא סיפר להוריו מה קרה עם אורי, מה הוא עשה לו, והוריו הסיקו מיד את המסקנה המתבקשת. הילד בכה שהוא רוצה לבקש סליחה מאורי, הבין את גודל הטעות. עכשיו שהוא חסר אונים, מסויט מכאב, הוא פנה לאורי, ביקש את סליחתו. אבל אורי לא היה מוכן לסלוח. כעת ההורים בקשו ממני שאתווך ביניכם, ההורים, שתסכימו שהם ידברו עם אורי, יבקשו את סליחתו, ינסו לרצות אותו. אולי במקום שבו כשל הבן, הם יוכלו לתקן".

וואו, כמה זעזועים בשיחה אחת. הבן שלי עבר את כל זה, ומילה אחת הוא לא סיפר לנו. זה כאב לי מאוד. אמרתי למנהל שאני רוצה להגיע הביתה קודם, ללבן עם אשתי, להבין את התמונה, לדבר עם אורי, ואני אחזיר לו תשובה בהקדם.

הגעתי הביתה. מצאתי את אשתי עם עיניים אדומות, מלאות בכאב. זעזוע היה ניכר מכל תו בפניה. "דיברתי עם המנהל", אמרתי לה, מסכם בכך את כל מה שהיא רואה עלי. כך ישבנו יחד, מלבנים את האירוע. כאשר אורי חזר, כבר היינו רגועים יותר, מוכנים לשיחה. קראנו לו להצטרף אלינו. בעדינות סיפרנו שאנחנו יודעים על ההצקות. אורי, שראה שאנחנו כבר יודעים הכל, התפרק בבכי נוגע ללב. הוא סיפר על מסכת התעללות בלתי פוסקת מתחילת השנה. אותו ילד מצא בו קרבן. התחיל איתו בעקיצות, בהצקות קטנטנות שאף אחד לא שם לב אליהן, בהשפלות. בתחילה הוא עוד ניסה להסתדר, חשב שזה יעבור, חשש לספר, לא רצה להדאיג. אבל אם הוא חשב שהזמן ירגיע והוא ירד ממנו, אז לא, הוא לא הפסיק. השיא היה לפני שבועיים כמעט. אורי יצא לחצר, נשען על גדר. באותם רגעים הילד נתן ריצה ולקח לו את הקביים. פרצי צחוק נשמעו מסביב, הוא היה עם עוד שלושה חברים שנסחפו אחריו. מבחינתם הקרקס התחיל. אורי ההמום, קרא לו להחזיר, וכדי להקניט יותר, הוא זרק את הקביים מרחק ניכר ממנו, קב אחד לצד זה ועוד קב לכיוון אחר. אורי ניסה להתגבר ולדדות לעברם. בסביבה לא היתה אף נפש ידידותית שתעזור ותעניק לו עזרה, וכך, באותו מושך את רגליו, הילד וחבורתו החלו צוחקים עליו, "הנה הצולע" ועוד משפטים קשים, שלועגים לאופן ההליכה המוזר שלו. גם כשמעד הם לא ניגשו לעזור לו. הוא היה מושפל, מיוסר וכאוב, עד שעבר שם ילד מכיתה גבוהה, קלט את האירוע, עזר לאורי וגירש אותם בזעם רב מהמקום. אורי הכאוב לא אמר לנו מילה. "לא רציתי לצער אתכם", אמר, לא הבין עד כמה טעה.

סיפרתי לו מה קרה עם אותו ילד. אורי לא היה מופתע, הוא סיפר לנו שהוא הגיע לבקש ממנו סליחה, אבל הוא לא היה מוכן לסלוח. סיפרנו שההורים של הילד רוצים לפגוש אותו, ושאלנו אם יסכים. הוא הסכים. התקשרתי מיד למנהל, ועניתי לו בחיוב.

עוד באותו יום הם הגיעו, סיפרו לאורי את הכאב שהבן שלהם עובר מאז, את הבדיקות הבלתי נגמרות, את הסבל הרב. ברגע ששמעו מהבן שלהם, כל מה שקרה, הוא וגם הם תולים את הכאבים בפגיעה המתמשכת שלו באורי. כעת הם מתחננים שאורי ירחם ויסלח לו. "מי כמוך יודע מה זה המצב הזה", אמרו. אבל אורי לא הסכים לסלוח. זה לא היה אופייני לו. אורי נשמה טובה, מלאת רחמים. ההורים לא התייאשו, הם ביקשו שיסביר מדוע הוא מסרב לסלוח. אורי חשב, ואמר: "אני לא בטוח שהוא באמת לא יעשה לי זאת שוב".

ההורים שמעו, ביקשו כמה רגעים. הם יצאו לדבר עם בנם בטלפון. לאחר מספר דקות חזרו. "הוא הבטיח שלעולם לא יעשה זאת שוב, לא לך ולא לאף אחד אחר", אמרו. "אנחנו מוכנים גם להיות ערבים לכך. הילד שלנו למד את הלקח לכל חייו, הוא מצטער ומתחנן לסליחה". כשאורי שמע זאת, הוא התרצה מיד ואמר שהוא סולח. ההורים לא הסתפקו בכך, ובקשו לקנות לאורי מתנה. "מה שאתה בוחר", הם אמרו, מתכוננים להוצאת ענק. אבל אורי בחר בספר תהילים, כי זה מה שיש לו בראש הטהור והצדיק שלו... הם אכן קנו לו ספר תהילים מהודר, עם הקדשה ומכתב מרגש.

כמה שזה נשמע לא הגיוני, זה קרה. בתוך מספר ימים הם קיבלו ילד חדש, שעומד ומחייך אליהם. לא מתפתל, לא כאוב. כן, נעלמו הכאבים, הוא חזר לעצמו. בעצם, הוא הפך להיות ילד אחר, ילד שיודע רגישות לאחר מהי, ילד שמבין כוחה של סליחה, יודע לבקש אותה, ובעיקר שומר על כבוד האדם, נזהר מפגיעה כמו מאש, יודע שיש דין ויש דיין.