"עכשיו אני חופשי ומאושר": הנער החילוני שעבר למכשיר כשר חושף את סיפורו

היה זה בתחנת האוטובוס באזור רעננה לפני כמה שבועות. אורי הורדן, בן 18, תושב כפר ויתקין, נשען על התחנה והמתין בסבלנות, כשלפתע ניגש אליו אברך נבוך, ובפיו בקשה: "תוכל לבדוק עבורי מתי מגיע האוטובוס?" הורדן הבין מיד שכוונתו של האברך היא שיחפש עבורו באפליקציית "Moovit" את לוח הזמנים, אך למרבה הפלא שלף מכיסו מכשיר נייד קטן ללא כל חיבור לרשת. "זה המכשיר שאני משתמש בו", הוא הציג לפני האברך המבולבל, ששלף מכיסו מכשיר זהה שמתנוססת עליו חותמת כשרות. הם צחקו. הסתבר שלשניהם יש את אותו מכשיר בדיוק.

החלטה מתוך תסכול

השיחה עם הורדן היא מרתקת. מדובר בבחור שמגיע מבית שאינו דתי, אך בכל זאת הגיע להחלטה שהוא מעוניין להחזיק במכשיר נייד שאינו חכם, מתוך הבנה שזה מה שנכון עבורו. "אני יודע שאני יוצא דופן", הוא אומר בשלווה, "כי במשך השנים פגשתי לא מעט אנשים עם מכשיר נוקיה שאינו חכם. אך אף פעם לא פגשתי משיהו כזה שאינו חרדי".

מהיכן הגיעה ההחלטה הזו?

"את המכשיר הנייד הראשון שלי קיבלתי בכיתה ו'. כמובן שהוא היה חכם, עם כל הרשתות החברתיות והמסתעף מהן. ביליתי איתו שעות ארוכות מידי יום, הוא היה חלק ממני, עד שהקורונה הכתה, ואז גיליתי שהשימוש הסטנדרטי שלי במכשיר הופך להיות יותר ויותר אינטנסיבי. זה הגיע עד כדי כך שהיה יום בו גלשתי במשך שש שעות. אני יודע שזה לא הרבה ביחס לממוצע של בני הנוער בישראל, אבל זה גרם לי לתסכול גדול, ולמחשבה על כך שהיום שלי הלך על שטויות. הרגשתי שאני לא מסוגל שזה יקרה לי שוב, ואז פשוט התנתקתי ובמשך תקופה הייתי בלי שום מכשיר. כאמור, זה היה בתקופת הקורונה, כך שממילא ביליתי שעות רבות בים ולא חשבתי הרבה על החיים מסביב.

"אחרי הקורונה חזרנו לשגרה. התחלתי אז את כיתה י', ונכנסתי לתקופה של בגרויות, בה הייתי זקוק למכשיר כדי לתקשר עם העולם, אבל לא רציתי להישאב שוב לתוך כל הרשתות והקבוצות, אז קניתי נוקיה פשוט עם אפשרות להודעות ווטסאפ בלבד. זמן קצר לאחר מכן הגעתי למסקנה שגם זה גוזל ממני יותר מידי זמן, אז קניתי נוקיה קטן יותר, בלי ווטסאפ".

ואיך היה השינוי?

"מדהים, כיף אמיתי. פתאום יש לך שקט ואתה לא שומע כל הזמן צלילים של הודעות. אתה גם לא צריך לקפוץ בכל פעם כשלחבר שלך יש הודעה, כי 'אולי זה שלך'. הייתי כל כך מרוצה עד שבשלב מסוים עזבתי גם את המכשיר הזה ופשוט הסתובבתי בלי שום סלולארי במשך כמה חודשים. הרגשתי חופשי ומאושר, לא היה עונג גדול מזה. אבל החיים לא אפשרו לי להמשיך כך, והצורך היה גדול, אז חזרתי לסלולארי הכי טיפש שיש – בלי ווטסאפ, פצפון, חמוד ויפה. זו הייתה תקופה נהדרת שהחזיקה שנה וחצי, עד שהפסיקו להשתמש באנטנות של החברה בתל אביב ובהרצליה פיתוח, שם יש לי קרובי משפחה. כשראיתי שהמכשיר לא עובד, עברתי לנוקיה מסוג אחר, גם כן טיפש ובלי ווטסאפ, מה שנקרא בחברה החרדית – 'כשר'".

במקביל, המשיכו חייו של הורדן להתנהל כרגיל. "לא הרגשתי שהם מושפעים באופן כלשהו מכך שאין לי חיבור לכל הקבוצות והרשת", הוא טוען. "אמנם היו כמה מורות ששוחחו איתי ואיימו שאין לי סיכוי לעבור ככה בגרויות, אבל הסתבר שזה לא היה מדויק, שכן המשכתי ללמוד ולהתכונן לבגרויות כרגיל, עד שבאחד הימים התקשרה אליי המורה למתמטיקה וביקשה להודיע שיש למחרת בגרות. היא הסבירה שהיא מתקשרת כי אולי אני לא יודע, ובאמת לא ידעתי. אבל בסופו של דבר קיבלתי מאה במבחן, כך שהתחזיות הקודרות לא ממש הצדיקו את עצמן. חוץ מזה אני חייב להודות שאף פעם לא הרגשתי שאני נשאר מחוץ לעניינים. תמיד היו חברים שדאגו ליידע אותי, וכשהגעתי לבית הספר התעדכנתי בחדשות ושמעתי מה קורה".

(צילום: shutterstock)

לעצור את ההזיה

איך החברים ובני המשפחה מגיבים על כך?

"החברים מקבלים את זה מעולה, ודווקא רואים בכך משהו מגניב ומעניין. לאמא שלי היה קצת קשה בהתחלה, כי אני הרבה פחות זמין והיא דואגת לי, אבל אני משתדל להתקשר לעתים קרובות, ועם הזמן היא קיבלה את זה. באופן כללי לוקח לאנשים קצת זמן כדי לקלוט שאמנם אין אפשרות להתכתב איתי, אבל אני בדרך כלל זמין מאוד, אפילו יותר מאנשים שיש להם הודעות, ואפשר פשוט להתקשר אליי".

אתה לא חושב שאתה מכביד על הסביבה שלך, בכך שהם נאלצים לטרוח ולהתקשר במיוחד כדי לזכות לדבר איתך?

"לא, כי כמו שהבחירה שלי היא לחיות באופן כזה, כך זו הבחירה שלהם להחליט אם הם רוצים להתקשר אליי או לוותר. זה דבר שאני מסביר לכל אלו שסביבי, כולל גם לאחראים על השירות לאומי שאני עושה בימים אלו. הסברתי להם שכך אני בוחר לחיות, והאמת היא שאני חושב שהנושא הזה הוא הרבה פחות משמעותי מהרבה דברים אחרים שמשפיעים על המצב של ההתנהלות היומיומית שלי. זהו סתם פרט קטן ושולי בתוך כל מרוץ החיים".

אתה מאמין שהדרך שבחרת לעצמך יכולה להתאים גם לאנשים נוספים?

"חד משמעית כן. המצב כיום בארץ וברחבי העולם הוא קטסטרופלי. אני רואה סביבי ילדים קטנים בני שנתיים-שלוש, שיושבים בעגלה וגולשים בסמארטפון להנאתם, ביקרתי לא מזמן בהודו וראיתי שם ילדים שגרים בבתים שנראים כמו גרוטאות, מסתובבים ברחובות כשהם לבושים בסמרטוטים, ובכל זאת יש להם סמארטפון ביד והם מצלמים סרטונים לטיק-טוק. זה הזוי לגמרי. האמונה שלי היא שכפי שהשינוי התחולל אצלי – דווקא מתוך תחושת רוויה, אנשים יגיעו למסקנה שהם מעוניינים לעזוב את המכשירים החכמים ולא לעסוק בהם כלל. זוהי תובנה שהקהילה הדתית קלטה כבר מזמן, אבל אני חושב שיהיו עוד כאלו שיכירו בכך מאוחר יותר, ויצטרפו למגמה, שאני שמח בכל רגע על כך שאני שותף לה".