הפוסט היומי: "לא הבנתי את הסערה בעניין הפסיקה על הוועדה למינוי שופטים"

לא הבנתי את הסערה בעניין הפסיקה על הוועדה למינוי שופטים.

אכן, פס"ד מורה לשר המשפטים לכנס את הוועדה.

ובכל זאת, אין זה סוף פסוק. שהרי, בל נשכח, המדובר בפס"ד פורמלי. דא עקא, פסקי דין אינם רק פורמליים; פסקי דין הם גם מהותיים. על

מהותם של פסקי הדין אנו למדים מיסודות, ערכי ועקרונות הליבה של השיטה הדמוקרטית. וכאמור בליבת העיון המשפטי, מהותו של פסק דין באשר הוא הרי היא לקדם את ערכי הדמוקרטיה באשר היא.

בליבת הדמוקרטיה, להווי ידוע, עומד ערך היסוד של הפרדת הרשויות, ומתוכו עלינו להסיק על מהותו של פסק הדין.

מכאן נמצינו למדים אפוא כי פסק הדין לא קבע כפשוטו כי על שר המשפטים לכנס את הוועדה, אלא רק המליץ לו לעשות זאת, במקביל להפעלת שיקול דעתו הממשלי המהותי על פי סמכותו המוקנית לו בחוקתנו המטריאלית. זו התוצאה המהותית של עיוננו בפסק הדין.

יתר על כן, לו היינו מפרשים את פסק הדין בשיטות פרשנות אוריגינליסטיות או טקסטואליות מיושנות, ייתכן שהיינו מגיעים למסקנה שניתנה הנחיה לכנס את הוועדה.

אלא שפרשנות שכזו הייתה מסבכת אותנו בחוסר חוקיות גלויה, תרתי דסתרי חוקתי. למרבה המזל, עומדת לנו לעצה פרשנותנו התכליתית.

שהרי ברי כי גם פסק הדין בנידון דידן הוא רק חלק ממארג דמוקרטי ענף, וגם עליו להתפרש, עד כמה שניתן, לאור תכליתו זו, קרי, קידום ערכי היסוד הדמוקרטיים העומדים בלב שיטתנו.

לפיכך למעלה מכל ספק שכאשר בית המשפט מטיל, לכאורה, חובת כינוס ועדה על השר, עלינו לפרש את הדברים מתוך הבנה שכפשוטם הרי הם היו ממוטטים על ראשינו שני עמודי תווך דמוקרטיים – ניגוד עניינים מובנה והפרדת רשויות.

לפיכך אין שמץ ספק בלב הקורא המהותי כי אין הכוונה לכך ששר המשפטים מחויב לכנס את הוועדה, אלא אך לכך ששר המשפטים רשאי לכנס את הוועדה. כנאמר, קריין ולא כתיבן.

אם כן, פרשנות מעט מעמיקה יותר מאשר ההבנה הפורמליסטית הנאיבית של פסק הדין, מעלה כי בית המשפט קבע בפירוש ובמלוא המובן החוקתי ששר המשפטים רשאי לכנס את הוועדה, לפי שיקול הדעת המוקנה לו בחוק, ולא אחרת. זוהי התוצאה המשפטית ההכרחית, ואין בלתה.

כי פשוטים הדברים, כדברי המשוררת, ומותר בם לנגוע.