אפיגנטיקה רוחנית: עד מתי נתבלבל בין אויב לאוהב?

שנים שחוטים מהטור הזה יושבים לי במדף הטיוטות. שנים. כמו מתחננים להתאוורר כבר בלשונית "נשלח", אבל הלב כבד מכדי לגעת. כרוניקה של דחיינות ידועה מראש: מחר. עוד חודש. אולי שנה הבאה. (ורק לא לפגוש בכאב שבמזוודה…).

ואז מגיח לו אחר כבוד אלול מהדלת הראשית. וכמו בגדים תלויים על חבלי כביסה בלילה סתווי, מחוברים לרוח בהרמוניה כגוף אחד, כך גם אני שואפת להשיל מעלי חומה אחר קומה במפגש עם המלך בשדה. מסתכלת במשפטים של עצמי במבט עייף והם מחזירים לי ארסנל משחקי ילדוּת. מתנדנדים רצוא ושווא בערסל הג'ימייל וחוזרים לתרדמת החורף.

והנה, בכל זאת התכנסנו כאן קבל עם והידברות, אז מה השתנתה השנה הזו מכל השנים? אולי הציפיה לציין כבר שמחת תורה ולתקן. אולי דווקא זוועות קפלן. אולי בכלל המסע האישי המפרך שלי בשנה החולפת. אולי דווקא התקווה לסוף אחר עבור עמי, והגעגוע לנקישות הדלת של משיח בן דוד שמחייבות כל אחד מאיתנו לזוז. לזוז באמת. אולי כולם גם יחד. אולי אף לא אחד מהם.

בשנתיים האחרונות יצאתי לטיול. חתיכת טיול אפשר לומר כי המדריך פשוט נ-ע-ל-ם. או עשה תאונה ח״ו. או שלח אותי לפניה שגויה בכוונה תחילה. או כל התשובות נכונות. תבחרו מה שבא לכם. בכל אופן נדדתי במחשבות לסכם קצת את המצב. בכל זאת: אלול, מחייב. ויצא שהגעתי למחשבה על הנשמה שלי. מזווית קצת אחרת. הרי הנפש שלנו עוברת ועוברת במיוחד בדור הזה שלנו. (כנראה שעם הסוף בא התיאבון ויש מלא לסיים אז הקצב בהתאם) ושאלתי את עצמי מה נשמר במרתפים? כמה זוכרים ומה מדחיקים? ומה אם אותה נפש נולדה בגוף פסימי? האם היא מניחה את מקל הנדודים בטרם עת או דווקא מתחייבת לעבוד כפליים כדי לייצר קרקע פוריה לאופטימיות קוסמית? ועד כמה זה באמת ריאלי כשהטראומות מתדפקות על דלתך במקום משיח?

העם שלנו רווי מלחמות. ספוג קרבות ומכיר מקרוב "שעות חצופות" אין ספור.

לאחרונה אני שומעת הרבה על המושג "העברה בן-דורית של טראומה". כמה מתאים לעמ"י. קחו למשל נשמה שירדה לפה והתגלגלה בכל הדורות מקצה העולם ועד היום. נשמה שעברה הכל! אבל הכל! והיא מכילה בתוכה את בזיון חטא ״אשת איש״ בדור אנוֹש. איזה ספתח. לפתוח את השרשרת בפגיע אנושה באמון של אותם בני אנוש בבני אנוש אחרים. זו לבדה טראומה מספקת לחיים שלמים. תהפכו דף ואותה נשמה מתגלגלת בדור המבול אוצרת ואוגרת את העינויים והרוע של אנשי סדום. שאח״כ מתגלגלת בדור הפלגה בם הפילוג והחרדה הקיומית תוך בדידות נוראה שמזכירה לי קצת את זו של ימינו. אז במגדלים, היום מאחורי מסכים. שוכחים איך לדבר בשפת הלב. 

תריצו קדימה ואותה נשמה פוגשת חיים גם בחורבן בית ראשון. ושוב שלום בבית שני. ואיך לא, במצרים. בוּם.

תחשבו איזה רשימו זה חרט על דגלה של הנשמה וכמה היא סוחבת עד כה. לא יכולתי שלא להזדעק מכמה כאב ויגון מצטברים פעם אחר פעם אחר פעם. ותהיתי, האם היא זוכרת משהו מההדף, ב"אפיגנטיקה" הרוחנית שלה. כמו נניח נפש של אדם אחד שעוברת טראומה אחרי טראומה אחרי טראומה - לדוג׳ השואה, גירוש קטיף וחרבות ברזל.

הנפש לא יכולה לשאת. שחיקה מתבקשת. והמעמסה על הדור מורגשת. אין דבר נעלם. וזה מדיר שינה מעיני, כי כמה עוד אפשר? ואני הקטנה רק פותחת יומן ומחכה. שנים שמחכה. כמו העולם כבר התרגל. הופך מקביל ופחות נוכח. הזמן כמו מתנתק והאנושות רק מנסה לתפוס את עצמה. להתגבר. כל אחד רק רוצה לעבור גם את זה לשלום. ואז את זה. וחוזר חלילה. נשאר עם הבקשה לחיות בעודו חי.

אז כן, כמובן שהוא משתקם, מתרפא. זה טבעו של אדם בע״ה, אבל כמו הילד בסיפור המוכר שאביו הציב לוח עם מסמרים בחצר (מעשה רע נועצים, מעשה טוב מסירים), כך גם הנשמה. שורדת עם החורים.

בזמן האחרון, בערבי שבת בני בכורי נ"י מדליק נר לזכרו של רבי יוחנן בן זכאי, תנא שאוהב במיוחד מאז ומתמיד. הזכרתי לו בשולחן השבת איך בטור מפרשה זו לפני כמה שנים אמר ששוטרים ושופטים נותנים לו תקווה מפני ש"גם כשהכל נראה אבוד, יש לו מין שוטר שמכוון, ולכן יידע מתי השעה ללכת נגד העקרונות הכי גדולים שלו, אל האויב שלו - לטובת הכלל, כדי להציל את הבית" (ציטוט של ילד בן 6, ב״ה).

כמה הטור אקטואלי גם היום. בטח בתקופה שהכותרות מלאות שופטים, שוטרים בעם שמתבלבל מי האויב, מי אוהב, ומי אחיו.   

כשכולם סביבנו מנסים להכחיד אותנו רק כי יהדות בעורקנו, מאתגר להאמין ועוד יותר לתת אמון. אבל דווקא עכשיו, דווקא אחרי כל מה שעברנו, כדאי לזכור ולהזכיר ש... לנו, היהודים, יש אפיגנטיקה נצחית שונה מהשאר מתוקף היותנו העם הנבחר. לטוב ולמוטב. זה יכול להחיות וזה יכול למותת. עד שיקום האחד בחוליה שיגיד סטופ! עד כאן. אני מתחיל לטפל בעצמי כדי שהבא אחרי, יהיה חדש. יהיה נקי. יאמין בעצמו ובי. או כפי שמסביר זאת נפלא מחבר הספר ״הביולוגיה של האמונה״, ברוס ה׳ ליפטון: אמונה, זה שם המשחק. ואת זה מבין כל ילד בגן, רק שלדאבוננו לפי מעשינו, שכחנו מזמן.

לע״נ הרבנית ברדה, סילביה בת יולנדה, ר׳ שוורץ דוּוִיד בן שלמה יעקב, סבי וסבותי

לשמירה והצלחה של בתי תחי׳ לֵוִיָהּ רָחלּ

לסיעתא דשמיא לבכורי נ״י בנימין דוד

לאריכות ימים של הורי, אחי ואהובי שיחיו 

מוקדש לע״נ דוֹדי האהוב שמעון ז׳ילבר ז׳ילוּ בן יוליה ז׳וּלי שהשיב לפנות בוקר את נשמתו לבורא יתברך, אחרי יסורים רבים. תהא מנוחתו עדן בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת.

לתגובות, הצעות, שירים ודברים שבקדושה - אוֹרָהּ יִסְכָּה: hashemonly@gmail.com  (לנשים בלבד!)

רוצים להזמין את הרבנית אוֹרָהּ יִסְכָּה לערב נשי מרגש בביתכן (ללא עלות)? חייגו לטל: 073-2221290 או במייל  aviva@htv.co.il