מגיע לך לעשות תשובה מתוך תחושה שאת אהובה ורצויה

הבן המתוק והרגיש שלי, בן העשר, הוא בדיוק בגיל הזה שמתחילים לחבר בין ה"אני" שבפנים ל"אני" שכולם רואים כשמסתכלים עליך.

השבוע, במהלך שיחה איתו, הוא אומר לי בזו הלשון, בשיא הרצינות: "אני מסתכל במראה, ורואה שם ילד זר. אני מסתכל לו בעיניים, ורואה שם תהומות ועמקים ונהרות...".

היה לזה המשך ארוך ומרתק, אם תרצו פעם לשמוע, אבל אני נשארתי עם המון חומר למחשבה.

כמה אנחנו מכירות / מזדהות באמת עם מי שאנחנו?

*

אלול.

משב רוח מרענן מניע את האוויר הדחוס שאליו הורגלנו בחודשים האחרונים, מטהר, מנקה, מסיר שמנוניות דביקה של קיץ. מפיח בו מעט חיות. והלב שלנו מתחיל לפעום בקצב אחר.

אלול. כל אחת ומה ששמעה מאז היותה ילדה ועד היום בקשר לחודש הרחמים והסליחות, זה שתמיד נודף ממנו ריח חדש של מכשירי כתיבה ומחברות נקיות.

דגים שבים רועדים, משפיע על כל השנה...

לא תמיד הלב שלנו, זה שעובר טלטלות בלתי הגיוניות בגלות הזו, מסוגל להכיל את העוצמה הזו.

לפעמים מגיעה לבקר אורחת בלתי רצויה, ששמה אשמה.

גילוי נאות – האשמה היא המטרה ההפוכה בדיוק ממטרת חודש אלול, בדיוק אליה לא התכוון הקב"ה כשנתן לנו את ההזדמנות המדהימה הזו להתחדש, להתבונן, להסתכל במראה ולראות את עצמנו מחדש.

והנה מבחן כנות שדורש התבוננות אמיצה: האם את אוהבת את חודש אלול, או חוששת ממנו?

האם את שמחה בהרגשה שהשם קרוב אליך, או שמא זה מכביד עליך?

האם כשאת שומעת את המילים "ראש השנה", את מתמלאת בציפייה, או ברצון להיות אחרי?

*
יושבת בשעת לילה מאוחרת לאחר יום של רצף פגישות בקליניקה. הלב שלי מלא וגדוש בהמון רגשות. חלקם שלי וחלקם לא, תיכף אני אעשה בזה סדר.

אבל לרגע אני קולטת: החיים פשוטים הרבה יותר ממה שהם נחווים, אם אנחנו לא סוחבים על הכתפיים את התיק הכבד נורא של האשמה.

אישה שעוברת מסע מורכב, תוכל לעבור אותו הרבה יותר בקלות, אם לא תרגיש שיכלה למנוע או לגרום לכך שהנזק יצטמצם, ואני מבטיחה מניסיון, שהיצירתיות של נשים בדרך שלהן להאשים את עצמן ראויה לשבח, והיתה מקבלת ציון של מחוננים, לו היתה ניגשת למבחן.

שמתי לב שגם החוויה של אלול מתחלקת לשניים: אלו שמתרגשים ומחכים לחודש המופלא הזה, ואלו שחוששים ממנו.

אלו שחוששים מחודש התשובה הם בדרך כלל אלו שקיימת בתוך תוכם חוויה של אשמה. הם עסוקים בלהאשים את עצמם או את האחרים (זה אותו דבר), ומתקשים להעניק לעצמם חמלה עצמית.

יש סיפור כזה מול אשמה, שכשהיא מגיעה – היא משתקת.

כשאני פוגשת נשים עם תחושת אשמה, בדרך כלל קשה לדבר איתן על כל דבר אחר, רק על זה. הן חוזרות לשם שוב ושוב, ככלב השב על קיאו.

בעבודה טיפולית עמוקה לא מתייחסים אל האשמה כאל רגש בכלל, אלא כאל מכסה לרגש אחר שנמצא מתחתיו. תמיד כשהאשמה תזוז הצידה, יתגלה רגש אמיתי.

אז מה המטרה של האשמה הזו?

אנחנו מחפשות תמיד את הנקודה שבה טעינו, כי אם אני אשמה, אז כביכול אדע בפעם הבאה כיצד להתמודד אחרת, או למנוע את המצב הנכון.

אם כך, ותתרכזי לרגע, זה עמוק – האשמה היא בעצם שליטה. ניסיון שליטה למנוע מצבים לא נעימים בעתיד.

ממקום של שליטה לא מתקדמים, אלא מקבעים התנהגויות.

יש עוד מטרה לאשמה: היא מסייעת לנו להסיח דעת מהרגש האמיתי, שלעיתים עשוי להיות קשה וכואב מאד, עד כדי שנעשה הכל כדי לא לפגוש בו.

קל יותר להתעסק עם: "זה יכול היה להימנע לו..." מאשר עם: "זה כואב נורא ש...".

לא פעם קורה שאני שואלת אישה: "מה יקרה אם תוותרי על האשמה בחייך?".

והיא עונה לי בזעזוע עמוק: "מה יקרה? אז אני אהיה בכלל מזעזעת! הרי האשמה שומרת עלי לא לטעות שוב, להיות בסדר".

אז זהו, שלא.

מכירות את הפסוק: "רשעים כל ימי חייהם חרטה"? אשמה (חרטה) לא מקדמת ולא הופכת אותנו לטובים יותר. היא רק מטביעה אותנו עמוק יותר בתוך ביצה אפרורית, דביקה, שקשה מאד לצאת ממנה.

כשאשת לוט הביטה אחורה, היא נהפכה לנציב מלח.

ההבטה האובססיבית אחורה, מה עשינו, מה נהיה מזה ולמה, מקפיאה. לא מקדמת.

האמירה של ר' צדוק הכהן מלובלין מדויקת: אחריות היא שמחת העניו על העתיד, אשמה היא צער הגאה על העבר.

לפעמים בחודש אלול אנחנו רוצות כל כך להיות טובות יותר, שתחושת האשמה שלנו מרגיעה אותנו. בנוסח: את מרגישה גרוע עם עצמך, אז זה סימן שאת עושה משהו, סימן שזה אכפת לך.

הקב"ה לא רוצה שנרגיש גרוע, הוא רוצה שנשמח בעבודת התשובה. לקיחת אחריות היא לא סבל ולא הרגשה גרועה, היא גב זקוף ועיניים נוצצות.

חשוב לזכור שהמטרה של כל זה היא להגיע ליום הקדוש – יום סליחה ומחילה גמורה. עצם היום מכפר. לא משנה מי ומה את. תכניסי חמלה לחייך.

במקור שלך את טוב גמור, ורוצה לעשות טוב. תתחברי לנקודה הזו, תבקשי משם, תתפללי משם, תקבלי על עצמך קבלות משם. לפעמים אנחנו שוכחות כמה אנחנו מדהימות, כמה לא תמיד קל ואיך אנחנו ממשיכות להשתדל ולרצות רק טוב.

מגיע לך לעשות תשובה מתוך תחושה של: אני אהובה, אני רצויה. אני טובה.

איך אומר ר' נחמן מברסלב: "לאהוב את עצמו עם השם יתברך".

רותי קניג היא סופרת, יועצת ומנחת סדנאות לפריצת חסמים ולכתיבה תרפויטית.