יהודים בכיבוש המוסלמי: כיצד נפרצה העיר קיסריה?

בשנת 634 לספירה, ד' אלפים שצ"ד, נפלה הממלכה הביזנטית בארץ ישראל, ואת מקומה תפס החליף המוסלמי עומר.

היהודים, שסבלו תחת עול הביזנטים, שאף נתפסו כממשיכים את הרומאים, מחריבי בית המקדש, שמחו לקראת הכובשים החדשים, ואף ראו בדבר פעמי משיח, כמנהגם של יהודים, שעזה תקוותם ואמונתם לראות את המשיח בכל יום שיבוא.

אמנם הביזנטים דרשו מהיהודים להילחם יחד איתם למנוע את הכיבוש הערבי, והיו יהודים ששילמו מחיר כבד על כך, סורי שנכח באזור בזמן המלחמה בדרום הארץ כותב: "התחולל קרב בין הרומאים והערבים המוסלמים בארץ ישראל, בד' בשבט, ביום ששי בשעה תשע, שנים עשר מיל מהעיר עזה, הרומאים ברחו השאירו את הפטריקיוס (מפקד) שלהם, והרגו אותו הערבים, והרגו יחד עמו כארבעת אלפים כפריים מסכנים אנשי ארץ ישראל, נוצרים, יהודים ושומרונים".

למרות זאת ניסו היהודים לקשור קשרים עם הכובש המוסלמי, ואף סייעו בידו. המוסלמים התקשו מאד לכבוש את קיסריה, שהיתה עיר בצורה עוד מימי הורדוס הגדול. שבע שנים אחרי כניסתם לארץ עדיין היו הביזנטים מבוצרים בקיסריה, ואף מוסלמי לא הצליח להיכנס אליה. מאה אלף איש שמרו על חומותיה בכל לילה. המפקד אבן אלעאץ התייאש מכיבוש קיסריה, ואמר להניח מובלעת ביזנטית בתוך הארץ, עד שלילה אחד הגיע מתוך סדק קרקע יהודי בשם יוסף, והבטיח לסייע להם לכבוש את העיר, אם יספקו הגנה לו ולאנשיו היהודים. המפקד המוסלמי הסכים, ויוסף הוליך אותם בתוך אמת מים סודית שפתחה אי שם בשרון. שם זחלו כל הלילה המפקד וחייליו, ובבוקר הגיחו מתוך בריכת מים בלב קיסריה. הם זינקו אל השערים ופתחו אותם, והצבא המוסלמי נכנס לעיר. בעיר היו שלש מאות שווקים ומאתיים אלף יהודים, שחייהם היו להם לשלל.

גם את העיר חברון לא הצליחו המוסלמים לכבוש, עד שכפרי יהודי גילה להם על נקודת תורפה בחומה, מקום שבו מחמת תנאי הסביבה היתה החומה נמוכה וחלשה יותר. הם התמקדו באותו מקום והצליחו לפרוץ את החומה, טבחו בכל הנוצרים תושבי חברון (לא היו בה יהודים) והקימו בה את העיר "אל חליל" – האהוב, הוא אברהם אבינו, ששכן בחברון, עם אלוני ממרא.

כשנכנס החליף עומר לירושלים, היה הר הבית מכוסה אשפה. עומר ביקש לבנות מסגד על ההר, אבל לא ידע היכן המקום הקדוש והמתאים לבנות. הוא התייעץ עם יהודי בשם כעב אל אחבאר, שפירושו "חבר", דהיינו תלמיד חכם בלשון היהודים. אותו יהודי כנראה רצה למנוע מהמוסלמים להקים מסגד על מקום קודש הקודשים, ויעץ לו להקים מסגד בקצה ההר, כאשר הוא פונה לכיוון מכה. ואכן, המסגד הוקם בדרום הר הבית, היכן שמצוי כיום מסגד אל אקצה, ומקום קודש הקודשים נותר בעינו. כיפת הסלע היא אתר ביקור, אבל לא מסגד.

הביקור בירושלים הותר ליהודים אחרי חמש מאות שנה שבהן לא הורשו להיכנס לעיר, וסלמון בן ירוחים כותב: "טרם בואו של מלך ישמעאל לא יכלו לבא אל ירושלים... ונשאר מקום המקדש יותר מחמש מאות שנה לגלים מעון תנים ולא היה אחד משיראל יכול לבא. ובימיו פתח ה' לעמו שערי רחמיו ויביאם על עיר קדשו וישבו בה ויבנו מקומות בתוכה לשכון בה".

כך הגיעו יהודי ארץ ישראל לרווחה מסוימת אחרי הכיבוש המוסלמי.