מהו המנגנון המחשבתי מאחורי ההפרעה הנפשית מניה דפרסיה?

מניה דפרסיה היא למעשה הפרעה דו קוטבית נפשית. מדובר במצב שבו הנפש נעה בין שני הקצוות: מצד אחד מניה – רצון עז לעשות דברים גדולים, בעלי מעוף ותעוזה, לקחת על עצמי דברים גדולים, לממש רצונות בלתי ניתנים למימוש בגלל עוצמתם; ומהצד השני דפרסיה – דכאון עמוק מלווה בתחושת תקיעות, כליאות וחוסר מוטיבציה.

בעידן שבו כל מצב נפשי מאובחן ע"י אי אלו גורמי מקצוע, בעידן שבו כל הפוקוס מתביית על הסימפטומים ולא על השורש, נשלחים אחר כבוד ילדים או מבוגרים לביתם כשהם מצוידים באבחנה שככל הנראה תלווה אותם כל חייהם, וכן במרשם לטיפול תרופתי שגם הוא, ככל הנראה, יהיה חלק ניכר מחייהם וגם מהמנה היומית שלהם.

האבחנה משאירה את המטופל או את המאותגר נפשית עם הבעיה, ולא מסייעת לו להתמודד עמה או לקבל כלים כדי שברבות הזמן הוא יבריא ממנה.

למעשה, אין לה כל משמעות לגביו, מאחר שהוא לא קיבל שום פתרון שיעזור לו לשנות את מצבו. נהפוך הוא, הוא מתחיל להשלים עם העובדה שכזה הוא, וזה רק מחריף את מצבו הנפשי, משום שזה מעורר כר שלם של סימפטומים נוספים, לצד תחושות ורגשות שנובעים מהמחשבות שלו על עצמו ועל מה שקורה איתו.

הסימפטום איננו הבעיה, אלא רק צדה החיצוני של הבעיה הפנימית, כלומר מה שנראה לעין (ולכן טיפול סימפטומטי אינו פותר את הבעיה, אלא מנכיח אותה ונותן לה מענה חיצוני בלבד, זאת משום שהתייחסנו לבעיה כחיצונית בלבד). אולם התחקות אחר השורש של הבעיה, כמו גם הניסיון להבין מה מסתתר מאחורי אותו סימפטום, היא זו שתבהיר לנו את תמונת המצב האמיתית, ותאפשר טיפול מבריא ולאורך זמן.

לרוב אנו נוטים לעסוק בבעיה עצמה, ולא בגורמים או בנסיבות שהובילו אליה. במילים אחרות: אנו רוצים לשנות את תוצאות המעשים, מבלי לשנות את מה שגרם להם להיות.

כל מענה חיצוני או פתרון חיצוני הוא הוכחה לכך שהתעסקנו רק בסימפטום, שהאבחנה שלנו הייתה חיצונית. ולכן או שהפתרון לא יחזיק מעמד לאורך זמן, או שפשוט, מתוך אי היכולת להתמודד עם הבעיה, נאפשר לה להיות, ובעזרת מענה תרופתי נשלוט על עצימותה.

כך או כך, המטופל נשאר ללא מענה רציני, ובאי ידיעה פנימית ועמוקה לגבי החוויה הנפשית שלו.

הכשלים הנוירולוגים המובילים למניה דפרסיה

המוח שלנו מעבד כל אירוע חיצוני דרך פילטרים פנימיים, וקושר כל אירוע לחוויה שגם אותה קשר לאירוע קודם, שגם אותו קשר לחוויה, וכן הלאה, עד שנוצרת רשת מסועפת שמשפיעה על המחשבות, התפיסות והתגובות שלנו לאירועים עוד בטרם התרחשו.

הכל עובד מצוין כשאני נהנה מהתגובות שלי למצב, כשאני עומד מאחורי פעולותי. הבעיה מתחילה להיווצר כשאני מבחין בכך שאני פועל נגד הרצון שלי: רוצה להגיב א' – אבל מוצא עצמי בעל כורחי מגיב ב'.

במה דברים אמורים?

כולנו חווים במידה זו או אחרת תחושת קיום עצמאית. אנחנו בעלי הכרה במי ובמה שאנחנו, ומודעים לייחודיות שבנו. זאת בגלל שכאשר היינו קטנים, דאגו לתת לנו את המקום הייחודי לנו, דאגו לשקף לנו את המקומות שבהם אנו טובים. אט-אט נבנתה לנו הזהות העצמית שלנו, שהלכה והתפתחה עם היותנו בוגרים.

שלנו? טוב, אולי לא של כולנו, לצערנו.

אם בזמן שהיינו קטנים יותר לא חודדה לנו הזהות שלנו, ולמדנו שדרך הריצוי של ההורים נוכל לקבל הכרה במקום שלנו, הרי שכל עוד המנגנון הזה פעל - המשכתי איתו גם כשבגרתי. זה פשוט הופך להיות האוטומט שלי, ואני מוצא עצמי בכל מערכת יחסים שאני מנהל - יותר מנוהל, נשלט, מבצע את רצון האחר, אף על פי שזה נגד רצוני, כדי לקבל הכרה ממנו אודות קיומי.

כשאני משתמש במנגנון הזה יותר מדי, הוא הופך לחלק טבעי מחיי ומנהל אותי. אני כבר סובל מהמקום הזה, מאבד את זהותי, שם את כל עולמי הפנימי ואת רצונותי בצד ולא מקבל שום הכרה במקומי. בתמורה, זה המקום המעורר לאורך שנים וביתר שאת את הדפרסיה... אם לאורך שנים אני מרצה, ללא יכולת לצאת מהמקום הזה, אם לאורך שנים אני לא חש בזהות האינדיבידואלית שלי, ולומד לקבל את מקומי רק על ידי ריצוי האחר, הרי שזה מוליד בי דיכאון ועצבות בל יתוארו, וחוסר מוטיבציה. אני חש באובדן העצמי שלי.

הדפרסיה מתעוררת, למעשה, בגלל הבנה שגויה שלי, שאת מקומי אני יכול לקבל דרך האחר על ידי הריצוי שלו.

אם אבצע מה שאני מבין שהוא מצפה ממני – הוא יראה אותי, יכיר בי, ייתן לי את התחושה שאני בסדר.

ככל שהיא מתעוררת בקיצוניותה כך היא מעוררת את הקוטב השני, הלא הוא המניה, שהיא בעצם הרצון לפעול לפי רצוני. ואז מתפתח בי רצון עז לעשות דברים גדולים, כי ככל שחנקתי יותר את הרצון לעשות כרצוני – אגרתי יותר ויותר דברים שאני רוצה לעשות, ואתגרתי עצמי ברצונות גדולים לעשות דברים גדולים, עד כי לא יכולתי להכילם. זה רק להיות במקום של ה-high, מבלי יכולת אמיתית וריאלית לבצע את מה שנדרש שם.

ואולי גם בלי רצון – משום שהרצון שלי לרצות את האחר חזק הרבה יותר מהרצון שלי לבצע את רצוני, כך שכנעתי את עצמי.

מי שחווה מניה דפרסיה נמצא למעשה רוב הזמן תחת תחושת הדפרסיה, משום שהרצון שלו לבצע את רצון האחר חזק יותר, בגלל הרווח שסיפר לעצמו שירוויח אם ינהג כך. כלומר הדחף לשמש ככלי לביטוי רצון האחר חזק הרבה יותר ממני, ובגלל שהוא מוביל לביטול העצמי הוא חש יותר את תחושת הדפרסיה מאשר את המניה.

כי אני הרי מרצה כדי לקבל הכרה במקומי, מה שלא אקבל, לשיטתי, אם אפעל לפי רצוני. נמצא שהדפרסיה היא זו המעוררת את המניה, ואני נע מקוטב אחד למשנהו, בלי יכולת לחוש סיפוק אמיתי בכל אחד מהקטבים, ובלי יכולת לחוש את תחושת הקיום שלי, שלמענה הקרבתי את עצמי.

כאשר אני מודע לכך שאת תחושת הקיום שלי אשיג מעצמי ומתוך עצמי, כבר לא אצטרך לרצות או להחזיק בתובנה שאת תחושת הקיום שלי אני אמור לקבל מהאחר. ממילא, כשהדפרסיה, שגרמה להיווצרותה הקיצונית של המניה, תרד, תרד עמה גם המניה, ואני אוכל למצוא עצמי מאוזן על הסקלה.

אין דפרסיה קיצונית ואין מניה קיצונית. יש הרצון הפנימי שלי, שאני פועל לפיו, והוא בפרופורציה ובמידתיות שמאפשרת לי להכילו ולהביאו לידי ביטוי.

נמצא שכל עוד לא נעמיק בהבנת המנגנון המחשבתי המנהל אותנו והמשפיע עלינו מבחינה נפשית, נמצא עצמנו מתמודדים עם מתן תרופות או פתרונות חיצוניים לסימפטומים הנפשיים גרידא, ולא לשורשן של אותם תחלואים נפשיים.

ענבל אלחייאני, M.A, היא מטפלת מוסמכת ב-nlp, מיינדפולנס ודמיון מודרך, כותבת ומרצה בתחום.