הרבנית ימימה מזרחי

הרבנית ימימה מזרחי: "אלו 3 המילים שהחזיקו אותי בימיו האחרונים של בני הקטן"

כבר שנה שאנחנו חיות על הציר בין השבר והאבל לבין החיים שממשיכים ופועמים. הרבנית ימימה קושרת חוטים מקשרים בין קצוות כואבים, בפרשה מלאה בצעקה נשית וציפורים שמחפשות את הדרך הביתה

(צילום: shutterstock)(צילום: shutterstock)
אא

אנחנו לב העולם. והלב הזה שבור עכשיו, אנחנו בשיברון.

השבוע תלמידה שלי סיפרה לי שממש

ביום שבו התפרסמו הסרטונים ממנהרת החטופים,

היא השתתפה בחתונה. היא סיפרה איך הלב שלה

היה שבור, איך היא נקרעה בין שמחת הבית

החדש שמוקם לבין הכאב העמוק

על כל מה שנחרב.

 

ואמרתי לה: את כל כך צודקת. זה כל כך נכון.

אבל את הפער הזה לא אנחנו המצאנו,

הוא לא נולד בדור שלנו. תחושת הפער הקשה

בין שמחת החתונה לבין עצב החורבן

חוזרת אחורה בזמן עד לחורבן בית המקדש.

בגללה אנחנו שוברים את הכוס ובוכים על

ירושלים, זוכרים את הכאב גם ברגעים

הכי שמחים בעולם.

 

והטלטלה הזאת בין הקצוות כל כך אמיתית.

הלב פוחד, והלב רחב, ואנחנו לא יודעים לאן ללכת.

ומה שאנחנו צריכים כל הזמן זה דבר אחד:

אני זוכרת שכשהבן שלי עליו השלום גסס,

ממש בימיו האחרונים, היתה איתנו

משפחה צדיקה, משפחת מנדלבאום. הבת שלהם

חלתה במחלה ובנסיבות הכואבות האלה היינו

שכנים במחלקת טיפול נמרץ.

בכל פעם שהייתי יוצאת עצובה ומרוסקת,

הרב מנחם מנדלבאום היה אומר לי רק משפט אחד:

"וְ-קַוֵּה אֶל ה'".

ככה הוא היה אומר לי, וזה כל פעם היה זוקף את קומתי.

 

"וְקַוֵּה אֶל ה'". ה-ו' הזה שמופיע בסוף פרק כ"ז

בתהלים שאנחנו אומרות בכל יום בחודש אלול,

לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי, זה שובר לב,

אבל זה   ה-"וְקַוֵּה אֶל ה'" של העם המדהים הזה.

 

אמרתי השבוע לתלמידות, תסתכלו על האולימפיאדה.

בדרך כלל אנחנו פחות מוצלחים בתחרויות האלה,

בכל זאת עַם ישראל הוא עַם הספר.

אבל באולימפיאדה הפאראלימפית, לנכים,

יש לישראל הישגים מדהימים תמיד.

איך זה קורה?

 

ונדמה לי שהעם הזה, כשהוא רואה משבר ושבר,

הוא ב"חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'".

נולדים בנו כוחות.

באופן הזה, החופה הזו היא רפואה. היא לא מחפה על

הצער שקיים. אבל היא תקווה, היא נותנת

תקווה דווקא לעם שבור כל כך.

 

ועוד נקודה לגבי הסרטון של המנהרה, ה"צינור" הזה

שהם שהו בו: היה מדהים לשמוע שוב ושוב

את האימהות של כל אלה שנרצחו, השישה בתוך

המנהרה הזאת, אומרות: "איזה נס שהם היו ביחד.

איך אני שמחה שהם היו יחד".

איזה שיעור יכול להיות יותר גדול מזה, איזה, איזה?

 

אז היום אנחנו צועקות את צעקת הנשים,

את צעקת האימהות. איך זה כתוב בפרשתנו, "כי תצא":

צָעֲקָה הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה בַשָּׂדֶה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ.

רגע – מה זה מועיל שהיא צועקת? זה בשדה,

אף אחד לא שומע אותך!

ובעל התניא אומר בחודש אלול: הַמֶּלֶךְ בַּשָּׂדֶה,

בַּשָּׂדֶה בַּשָּׂדֶה... נמצא עם כל הנשים הצועקות.

איך שהן צועקות בפרשה הזו:

המגורשת.

והאלמנה בהפטרה.

והשבויה! שבויה שבוכה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים

ויותר, הרבה יותר מזה – אחד עשר וחצי חודשים,

אם נחשוב על ההקשר האקטואלי של השנה הקשה הזאת.

 

כאן היא מופיעה. הציפור. מצוות שילוח הקן.

המקובלים מייחסים למצווה הזאת כל מיני

משמעויות רוחניות מדהימות.

והמצווה הזו, כותב השל"ה הקדוש,

גדולה ונפלאה במאוד מאוד,

וגנוזים בה סודות התורה ויש בה רמזים גדולים

בדבר גלות ישראל וגאולתם וביאת המשיח.

 

והזוהר הקדוש כותב: כי כאשר אדם משלח את

הציפור ולוקח את הבנים מהקן, הציפור מצפצפת

והולכת ואינה יודעת לאן הולכת,

ונעה ונדה לכאן ולכאן, וצועקת ודואגת ומצטערת

על קינה ועל ובניה, ובוכה עליהם ונודדת מגג לגג,

אולי תמצא את הבנים לרבוץ עליהם ולהגן

עליהם בכנפיה.

ומרוב צער – כך כותב הזוהר על הציפור –

רוצה להרוג עצמה.

ואז המלאך הממונה על העופות עולה למעלה

ומעלה את צעקת הציפור ומבקש רחמים לפני הקב"ה

ואומר, "הרי כתיב בך 'וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו',

'גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת', ומדוע גזרת על העוף הזה

שיגורש מקינו?"

 

ואומר הקב"ה: הרי השר הזה, הממונה על העופות,

מעורר רחמים על מי שהוא ממונה עליו;

ואני, שאני רחמן, וממונה על העולם וממני הם הרחמים,

לא ארחם על בניי?!

למעני אעשה! אוי לי שהחרבתי את ביתי.

 

הסיפור הזה הוא פשוט הסיפור של השנה הזו.

יש כאן אמא, אמא שמפונה מהקן שלה,

מהבית הבטוח שלה. לא עושים לה שום דבר בסוף, נכון.

אבל היא מגורשת מביתה.

זה סיפור על אמא שמופרדת מגוזליה, שלא נדע.

ואומר הזוהר הקדוש, כשתראו אימהות צועקות על שני

הדברים האלה בדיוק – פינוי מבית, ככה,

מהקן הבטוח ששמת בו כל כך הרבה עלים רכים

וריפדת אותו ואת כבר שנה מחוץ לבית –

אני פוגשת אותן גמורות כבר מגעגוע לקריית שמונה

ולכל היישובים שהן פונו מהם;

ואימהות שהאפרוחים שלהן נלקחו מהן –

זו זעקה שנשמעת.

 

ולכן, בעזרת ה', תהיה גאולה בשנה הבאה עלינו לטובה.

איך כתוב בזוהר: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם:

"שַׁלֵּחַ" – חורבן בית המקדש הראשון.

"תְּשַׁלַּח" – חורבן בית המקדש השני.

ובזמן בית המקדש השלישי – אֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ.

והקדוש ברוך הוא ירחם על כל האימהות

וישמע את צעקתן,

וישמח את העם הזה סוף סוף.

תגיות:הרבנית ימימה מזרחימפונים

כתבות שאולי פספסת

הידברות שופס

מסע אל האמת - הרב זמיר כהן

60לרכישה

מוצרים נוספים

מגילת רות אופקי אבות - הרב זמיר כהן

המלך דוד - הרב אליהו עמר

סטרוס נירוסטה זכוכית

מעמד לבקבוק יין

אלי לומד על החגים - שבועות

ספר תורה אשכנזי לילדים

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה