חוק לישראל - פרשת ויחי, יום ראשון

תורה

(כח) וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה: וַחֲיָא יַעֲקֹב בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵי שְׁנִין וַהֲווֹ יוֹמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיוֹהִי מְאָה וְאַרְבְּעִין וּשְׁבַע שְׁנִין:
(כט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם: וּקְרִיבוּ יוֹמֵי יִשְׂרָאֵל לִמְמַת וּקְרָא לִבְרֵהּ לְיוֹסֵף וַאֲמַר לֵהּ אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין בְּעֵינָיךְ שַׁוִּי כְעַן יְדָךְ תְּחוֹת יַרְכִּי וְתַעְבֵּד עִמִּי טִיבוּ וּקְשׁוֹט לָא כְעַן תִּקְבְּרִנַּנִי בְּמִצְרַיִם:
(ל) וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ: וְאִשְׁכּוּב עִם אֲבָהָתַי וְתִטְּלִנַנִּי מִמִּצְרַיִם וְתִקְבְּרִנַנִּי בִּקְבֻרְתְּהוֹן וַאֲמַר אֲנָא אֶעְבַּד כְּפִתְגָּמָךְ:
(לא) וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה: וַאֲמַר קַיֵּם לִי וְקַיִים לֵהּ וּסְגִיד יִשְׂרָאֵל עַל רֵישׁ עַרְסָא:
מח (א) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם: וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין וַאֲמַר לְיוֹסֵף הָא אֲבוּךְ שְׁכִיב מְרָע וּדְבַר יָת תְּרֵין בְּנוֹהִי עִמֵּהּ יָת מְנַשֶּׁה וְיָת אֶפְרָיִם:
(ב) וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה: וְחַוִּי לְיַעֲקֹב וַאֲמַר הָא בְּרָךְ יוֹסֵף אֲתָא לְוָתָךְ וְאִתַּקַף יִשְׂרָאֵל וִיתֵיב עַל עַרְסָא:

נביאים מלכים א פרק ב

ב (א) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר: וּקְרִיבוּ יוֹמֵי דָוִד לִמְמָת וִּפַקֵּיד יַת שְׁלֹמֹה בְּרֵיהּ לְמֵימָר:
(ב) אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ: אֲנָא אָזֵיל בְּאוֹרַח כָּל אַרְעָא וְתַתְקֵּף וּתְהֵי לִגְבַר דָּחִיל חֶטְאִין:
(ג) וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֹתָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה לְמַעַן תַּשְׂכִּיל אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וְאֵת כָּל אֲשֶׁר תִּפְנֶה שָׁם: וְתִטַּר יַת מַטְּרַת מֵימְרָא דַּיְיָ אֱלָהָךְ לִמְהַך בְּאוֹרְחַן דְּתַקְנָן קֳדָמוֹהִי לְמִטַּר קְיָמוֹהִי פִּקּוֹדוֹהִי וְדִינוֹהִי וְסָהִדְוּתֵיהּ כְּמָא דִּכְתִיב בְּאוֹרָיתָא דְּמֹשֶׁה בְּדִיל דְּתִצְלַח יַת כָּל דְּתַעֲבֵיד וְיַת כָּל אֲתַר דְּתִתְפְּנֵי לְתַמָּן:
(ד) לְמַעַן יָקִים יְהוָה אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל: בְּדִיל דִּי יְקַיֵּים יְיָ יַת פִּתְגָמוֹהִי דִּי מַלֵּיל עֲלַי לְמֵימָר אִם יִטְּרוּן בְּנָיךְ יַת אוֹרְחֵיהוֹן לִמְהַך קֳדָמַי בִּקְשׁוֹט בְּכָל לִבְּהוֹן וּבְכָל נַפְשְׁהוֹן לְמֵימַר לָא יִפְסוֹק לָךְ גְּבַר מֵעַל כּוּרְסֵי מַלְכוּתָא דְּיִשְּׂרָאֵל:
(ה) וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו: וְאַף אַתְּ יְדַעְתְּ יַת דְּעָבִיד לִי יוֹאָב בַּר צְרוּיָה דַּעֲבֵיד לִתְרֵין רַבָּנֵי חֵילְוָתָא דְּיִשְּׂרָאֵל לְאַבְנֵר בַּר נֵר וְלַעֲמָשָּׂא בַּר יֶתֶר דְּקַטֵּילִנּוּן בְּעֲרְמוּתֵיהּ וּדְמֵי דִּי יִתְחֲשִּׁיב לֵיהּ דְּמֵיהוֹן עֲלוֹהִּי כְּדַם תְּבִירֵי קְרָבָא וִיתֵיב לְהוֹן בִּכְמָנַת שְׁלָמָא וְאַשִׁיד דִּמְהוֹן בְּאַסְפְּנִיקֵי דִּי בְחַרְצֵיהּ וְדָשׁ בִּטְלְּרִיתָא דִּי בְרַגְלוֹהִי:
(ו) וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל: וְתַעֲבֵיד כְּחוּכְמָתָךְ וְלָא תְחֵית סֵיבָתֵיהּ בִּשְׁלָמָא לִשְׁאוֹל:

כתובים משלי פרק י

(לא) פִּי צַדִּיק יָנוּב חָכְמָה וּלְשׁוֹן תַּהְפֻּכוֹת תִּכָּרֵת: פּוּמֵיהּ דְּצַדִיקָא מַוְעִי חָכְמְתָא וְלִישָּׁנָא דַהֲפִיכוּ נִתְפְּסַק:
(לב) שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן וּפִי רְשָׁעִים תַּהְפֻּכוֹת: שִּׂפְוָתֵיהּ דְּצַדִיקָא יֵדְעוּן צִבְיוֹנָא וּפוּמְהוֹן דְּרַשִּׁיעֵי מַהֲפָךְ:
יא (א) מֹאזְנֵי מִרְמָה תּוֹעֲבַת יְהוָה וְאֶבֶן שְׁלֵמָה רְצוֹנוֹ: מְסָחָא דְנִכְלָא מְרַחַקְתֵּיהּ דֶּאֱלָהָא וּבְמַתְקְלָא תְרִיצָא צִבְיוֹנֵיהּ:
(ב) בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה: הֵיךְ דְעַלָא זֵידוֹנְתָּא עָלֵל צַעֲרָא וּלְאִלֵין דִּצְנִיעִין חָכְמְתָא:
(ג) תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם וְסֶלֶף בּוֹגְדִים (ושדם) יְשָׁדֵּם: תְּמִימוּתָא דִתְרִיצֵי תַדְבֵּר אִנוּן וּנְטַלְטְלוּן בָּזוֹזֵי וְנִדְכִנוּן:
(ד) לֹא יוֹעִיל הוֹן בְּיוֹם עֶבְרָה וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת: לָא מַהֲנֵי שִׁקְרָא בְיוֹמָא דְרוּגְזָא וְצִדְקְתָא מְפַלְּטָא מִן מוֹתָא בִישָׁא:

משנה פאה פרק ג

א. מַלְבְּנוֹת הַתְּבוּאָה שֶׁבֵּין הַזֵּיתִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, מֵאֶחָד עַל הַכֹּל. וּמוֹדִים, שֶׁאִם הָיוּ רָאשֵׁי שׁוּרוֹת מְעֹרָבִין, שֶׁהוּא נוֹתֵן פֵּאָה מֵאֶחָד עַל הַכֹּל:

ברטנורה  (א) מלבנות. ערוגות מרובעות, ובשביל שעשויות כדפוסי הלבינות קרויין מלבנות: שבין הזיתים. והוא הדין לכל שאר אילנות, ונקט זיתים לאשמועינן דאפילו זיתים שחייבים בפאה לא מפסקי לב''ה, וכל שכן שאר אילנות שאין חייבין בפאה, דפשיטא דלא מפסקי: בית שמאי אומרים פאה מכל אחד ואחד. מכל מלבן ומלבן. הואיל ועומדות הערוגות פסקי פסקי ואין מתערבין זו עם זו, קסברי בית שמאי דמפסקי זיתים. אבל היכא דראשי שורות מתערבין מזה לזה, מודו דלא מפסקי. ובזמן שהאילנות מרוחקים זה מזה עד שבקרקע בית סאה שהוא חמשים אמה על חמשים אמה אין בו עשרה אילנות, מודים בית הלל שנותן פאה לכל מלבן ומלבן, דהואיל והאילנות מרוחקין, נראין הדברים שלא בשביל האילנות נעשו המלבנות. ובזמן שהאילנות רצופים, ויש עשרה אילנות בפחות מבית סאה, מודים בית שמאי שנותן פאה אחת על הכל, לא נחלקו אלא כשיש עשרה אילנות בבית סאה:

ב. הַמְנַמֵּר אֶת שָׂדֵהוּ וְשִׁיֵּר קְלָחִים לַחִים, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מֵאֶחָד עַל הַכֹּל. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי עֲקִיבָא בְּזוֹרֵעַ שֶׁבֶת אוֹ חַרְדָּל בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת, שֶׁהוּא נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד:

ברטנורה  (ב) המנמר. מלקט שדהו מקומות מקומות דמחזי כמנומר. לשון ונמר חברבורותיו (ירמיה יג), שקצר התבואה שנתבשלה ראשון ראשון בשדה: ושייר קלחים לחים. אותן שלא נתבשלו: נותן פאה מכל אחד ואחד. כשחוזר ללקט הקלחים לחים ששייר, דנמור מפסיק ולאו אתחלתא דקצירה חשיבא: בזורע שבת. ירק שקורין לו אניס''ו בלע''ז: שהוא נותן פאה מכל אחת ואחת. מפני שאין דרכן לזרוע מהן שדה אחת, לפיכך חשובין כל אותן ערוגות כאלו כל אחת מהן שדה אחת. ושבת וחרדל חייבין בפאה אף על פי שאין נותנין לירק פאה משום דלזרע עבידי, וכמיני זרעים חשיבי. והלכה כחכמים:

ג. הַמַּחֲלִיק בְּצָלִים לַחִים לַשּׁוּק וּמְקַיֵּם יְבֵשִׁים לַגֹּרֶן, נוֹתֵן פֵּאָה לְאֵלּוּ לְעַצְמָן וּלְאֵלּוּ לְעַצְמָן. וְכֵן בַּאֲפוּנִין, וְכֵן בְּכָרֶם. הַמֵּדֵל, נוֹתֵן מִן הַמְשֹׁאָר עַל מַה שֶּׁשִּׁיֵּר. וְהַמַּחֲלִיק מֵאַחַת יָד, נוֹתֵן מִן הַמְשֹׁאָר עַל הַכּל:

ברטנורה  (ג) המחליק בצלים. אית דמפרשי לשון ואנכי איש חלק (בראשית כו), על שם שכשנתלשו נשאר המקום חלק. ואית דמפרשי המחליק, כמו המחלק, שנוטל חלק מן הבצלים לחים למכרן בשוק, וחלק אחר מניח יבשים לגורן לקיום: נותן פאה לאלו לעצמן. דכשני מיני חטים דמו: וכן בכרם. וכן המחליק בכרם דינו כמחליק בבצלים: המדל נותן מן המשוייר על מה ששייר. בזמן שהבצלים זרועים רצופים, נוטל מהם אחד מבנתיים, כדי שהנשארים יתגדלו בריוח ויעשו גסים, וזהו הנקרא מדל, שדולה ושולף אותם ממקומם, ותנן איזהו מדל, נוטל אחד ומניח שנים, ואותן שעוקר ליתן ריוח לנשארים, אינם חייבין בפאה, לפי שתקנת הנשארים היא, הילכך נותן פאה מן הנשאר לבד, והנעקר פטור מכלום דלא חשיבא קצירה: המחליק מאחת יד. כלומר מענין אחד, או כולו לגורן או כולו לשוק. ורמב''ם פירש מאחת יד ממקום אחד, שהחלק שנוטל למכור בשוק, אינו נוטל אותו מכאן ומכאן, אלא כולו מצד אחד:

ד. הָאִמָּהוֹת שֶׁל בְּצָלִים חַיָּבוֹת בַּפֵּאָה, וְרַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר. מַלְבְּנוֹת הַבְּצָלִים שֶׁבֵּין הַיָּרָק, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מֵאֶחָד עַל הַכֹּל:

ברטנורה  (ד) האמהות של בצלים. בצלים גדולים שמניחין אותן לגדל זרע, ומתוך שמשתהין בארץ לא חזו לאכילה אלא על ידי הדחק, ולכך פטר רבי יוסי, ואין הלכה כמותו: מלבנות הבצלים שבין הירק. סבר רבי יוסי דירק כזרע אחר דמי, שאין דרך בני אדם להיות מכניס בצלים בין הירק, ותנן לעיל בפרק שני דזרע אחר מפסיק. ואין הלכה כרבי יוסי:

ה. הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ, נוֹתְנִין שְׁתֵּי פֵאוֹת. חָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ, נוֹתְנִין פֵּאָה אֶחָת. שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ אֶת הָאִילָן, נוֹתְנִין פֵּאָה אֶחָת. לָקַח זֶה צְפוֹנוֹ וְזֶה דְרוֹמוֹ, זֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְעַצְמוֹ, וְזֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְעַצְמוֹ. הַמּוֹכֵר קִלְחֵי אִילָן בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי. בִּזְמַן שֶׁלֹּא שִׁיֵּר בַּעַל הַשָּׂדֶה. אֲבָל אִם שִׁיֵּר בַּעַל הַשָּׂדֶה, הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל:

ברטנורה  (ה) שלקחו את האילן. מהנך אילנות דחשיב בפרק קמא שחייבים בפאה: המוכר קלחי אילן. שרשי צמחים שחייבין בפאה ולא מכר לו הקרקע, נותן הלוקח פאה מכל אחד ואחד: בזמן שלא שייר. כלומר, אם לא התחיל בעל השדה לקצור או ללקט פירות, אז הוא דחייב הלוקח ליתן פאה, אבל אם התחיל בעל השדה לקצור שדהו קודם שמכר את אלו שנשאר מן השדה שלא נקצר או שלא נלקט, בעל השדה הוא הנותן פאה על הכל, דמכי אתחיל בקצירה או בלקיטת הפירות איתחייב בפאה של כל השדה, ורבי יהודה לפרושי מלתיה דתנא קמא אתא, וכן הלכה:

ו. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, קַרְקַע בֵּית רֹבַע, חַיֶּבֶת בַּפֵּאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, הָעוֹשָׂה סָאתַיִם. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָה אוֹמֵר, כְּדֵי לִקְצֹר וְלִשְׁנוֹת. וַהֲלָכָה כִּדְבָרָיו. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, חַיָּב בַּפֵּאָה, וּבַבִּכּוּרִים, וְלִכְתֹּב עָלָיו פְּרוֹזְבּוּל, וְלִקְנוֹת עִמּוֹ נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה:

ברטנורה  (ו) קרקע בית רובע. מקום שראוי לזרוע בו רובע הקב, ופירשו בו שהוא עשר אמות ומחצה על עשר אמות בקירוב: העושה סאתים. ר' יהושע לא אזיל בתר זריעה, אלא קרקע המוציאה סאתים שהן י''ב קבין: לקצור ולשנות. דרך הקוצרים אוחז מלא כפו מן הקמה וקוצר כדכתיב (תהלים קכט) שלא מלא כפו קוצר. ואם יש בקמה כדי למלאות כפו שני פעמים, חייבת בפאה: קרקע כל שהוא חייבת בפאה. דסבירא ליה פאת שדך כל שהוא משמע, ופליג, אכולהו: ובבכורים. דכתיב בהו אדמתך, והני מילי בבכורי חטה ושעורה, אבל בבכורים של אילן אינו חייב אלא אם כן יש לו קרקע שש עשרה אמות סביב לאילן שהוא שיעור יניקתו: ולכתוב עליו פרוזבול. הלל תקן פרוזבול כשראה שהיו נמנעים מלהלוות לעניים מפני השביעית שמשמטת החוב, תקן שיהא מוסר שטרותיו לבית דין, וכותב, מוסר אני לכם פלוני ופלוני הדיינין כל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה. ומשכתבו לו שטר זה, שוב אין שביעית משמטת חובו. ודוקא כשיש קרקע כל דהו ללוה, דאז חשוב כאילו החוב גבוי כבר ביד בית דין, ותו לא קרינן ביה לא יגוש, וחשבינן לקרקע כל שהוא כאילו שוה כל החוב, דאין אונאה לקרקעות: ולקנות עמו נכסים שאין להם אחריות. דמטלטלין נקנין אגב קרקע בכסף בשטר ובחזקה, כדתנן בפרק קמא דקדושין ושם מפורש:

ז. הַכּוֹתֵב נְכָסָיו שְׁכִיב מְרַע, שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה. לֹא שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, אֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה. הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו וְכָתַב לְאִשְׁתּוֹ קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, אִבְּדָה כְתֻבָּתָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם קִבְּלָה עָלֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָתַב לָהּ, אִבְּדָה כְתֻבָּתָהּ:

ברטנורה  (ז) שכיב מרע. השוכב על מטתו מחמת חולי: שייר קרקע כל שהוא. כל הני שייר קרקע כל שהוא דתנן במתניתין מכאן ועד סוף פרקין, לאו דוקא קרקע, דהוא הדין מטלטלים כל שהוא, אלא איידי דתנא רישא גבי פאה ובכורים ופרוזבול קרקע כל שהוא, תנא בכל הנך נמי קרקע כל שהוא: מתנתו קיימת. אם קנו מידו על המתנה אף על פי שעמד מחליו אינו יכול לחזור בו, הואיל ושייר לעצמו כל שהוא גלי דעתיה דלאו מחמת מיתה כתב המתנה: לא שייר קרקע כל שהוא. לעצמו, מסתמא לא שביק איניש נפשיה ערטילאי, ואם לא שהיה חושב ודאי שימות לא היה נותן כל נכסיו, הלכך אם עמד חוזר ואפילו קנו מידו: וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה. בשכיב מרע מיירי שמחלק נכסיו לבניו, וכתב לאשתו חלק בין הבנים ושמעה איהי ושתקה ולא אמרה כתובתי אני גובה או כיוצא בזה אבדה כתובתה: ר' יוסי אומר אם קבלה עליה. שתהא שותפת בין הבנים, אפילו לא קנו מידה והוא לא צוה שיכתבו כך בפניה אבדה כתובתה, ושוב אינה יכולה לחזור בה. ואין הלכה כרבי יוסי:

ח. הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ, יָצָא בֶן חוֹרִין. שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, לֹא יָצָא בֶן חוֹרִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְעוֹלָם הוּא בֶן חוֹרִין, עַד שֶׁיֹּאמַר הֲרֵי כָל נְכָסַי נְתוּנִין לְאִישׁ פְּלוֹנִי עַבְדִּי חוּץ מֵאֶחָד מֵרִבּוֹא שֶׁבָּהֶן:

ברטנורה  (ח) הכותב כל נכסיו לעבדו. שכתב כל נכסי נתונים לפלוני עבדי, הרי העבד בכלל הנכסים ונתן לו את עצמו, והאי דקאמר עבדי היינו עבדי שהיה כבר: שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין. דכל היכא דנחית לשיורא אמרינן לדידיה נמי שייר, וכי אמר כל נכסי לך אשאר נכסים קאמר ולחנופי ליה קאתי ולא שחרריה כיון דלא אמר ליה עצמך ונכסי. ואפילו אין לו שום נכסים אלא העבד והקרקע ששייר, מכל מקום לא יצא לחירות דכיון דאין מתקיים דבור כל נכסי דהא אתא חוץ ובטל ליה, דלא פלגינן דיבורא, והוי בטל לגמרי, ולא קנה לא עצמו ולא נכסים: ר' שמעון אומר לעולם הוא בן חורין. בין אין לו נכסים אחרים אלא העבד והקרקע ששייר, ובין יש לו נכסים אחרים, לעולם הוא בן חורין, ומוקמינן דבור כל נכסי בעבד לבדו כשאין לו נכסים אחרים, ולא אמרינן דבמה שאמר חוץ בטל דבורו, שאמר כל נכסי, דפלגינן דיבורא, ומקיימינן ליה בעבד, ויצא בן חורין: חוץ מאחד מרבוא. ולא פירש מהו משייר, דהתם אמרינן דאחד מרבוא דקאמר היינו עבד, ואיהו לא חשיב ליה אלא כאחד מרבוא בנכסים, ואף על גב דשוי טפי. ואין הלכה כרבי שמעון:

גמרא ברכות דף ו' ע''א

תַּנְיָא אַבָּא בִנְיָמִין אוֹמֵר אֵין תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת אֶלָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁנֶּאֱמַר (מ''א ח') לִשְׁמוֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה בְּמָקוֹם רִנָּה שָׁם תְּהֵא תְפִלָּה. אָמַר רָבִין בַּר רַב אַדָּא אָמַר רִבִּי יִצְחָק מְנַיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָצוּי בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פ''ב) אֱלֹהִים נִצָב בַּעֲדַת אֵל וּמְנַיִן לַעֲשָׂרָה שֶׁמִּתְפַּלְּלִים שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם שֶׁנֶּאֱמַר אֱלֹהִים נִצָב בַּעֲדַת אֵל. וּמְנַיִן לִשְׁלשָׁה שֶׁיּוֹשְׁבִין בַּדִּין שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (שם) בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפּוֹט. וּמְנַיִן לִשְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג') אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וְגוֹ' מַאי וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ אָמַר רַב אָשֵׁי חָשַׁב אָדָם לַעֲשׂוֹת מִצְוָה וְנֶאֱנַס וְלֹא עֲשָׂאָהּ מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ וּמְנַיִן שֶׁאֲפִילוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁשְּׁכִינָה עִמּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ') בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי וְגוֹ'. וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִילוּ חַד תְּרֵי מִבָּעְיָא. תְּרֵי מִכְתְּבָן מִלַּיְיהוּ בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת. חַד לֹא מִכְתְּבָן מִילֵיהּ בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת. וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִילוּ תְּרֵי תְּלָתָא מִבָּעְיָא. מַהוּ דְתֵימָא דִינָא שְׁלָמָא בְעַלְמָא הוּא וְלָא אַתְיָא שְׁכִינָה קָא מַשְׁמַע לָן דְּדִינָא נָמֵי הַיְינוּ תוֹרָה. וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִילוּ תְּלָתָא עֲשָׂרָה מִבָּעְיָא. עֲשָׂרָה קָדְמָה שְׁכִינָה וְאַתְיָא תְּלָתָא עַד דְּיַתְבֵי:

רש''י  במקום רנה. בבית הכנסת ששם אומרים הצבור שירות ותשבחות ובנעימות קול ערב: בעדת אל. בבית מועד שלו: ומנין לעשרה וכו'. עדה קרויה י' שכתוב עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב: בקרב אלהים ישפוט. ואין בית דין קרוים אלהים אלא בשלשה בפ''ק דסנהדרין: ויקשב ה'. ממתין להם שם: אשר אזכיר את שמי. אשר יזכור שמי על מצותי ודברי: אבא אליך. ל' יחיד הוא: מכתבן מלייהו. כדכתיב ויכתב בספר זכרון לפניו: קדמה שכינה ואתיא. קודם שיהיו כל העשרה. אלהים נצב בעדת אל מעיקרא משמע: עד דיתבו. כדכתיב ישפוט בשעת המשפט:

זוהר ויחי דף רט''ז ע''ב

וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אַמַּאי פָּרַשְׁתָּא דָּא סְתִימָא, רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר בְּשַׁעְתָּא דְּמִית יַעֲקֹב אִסְתִּימוּ עֵינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר דִּכְדֵין נָחֲתוּ לְגָלוּתָא וְאִשְׁתַּעְבִּידוּ בְּהוֹן, רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר מַה כְּתִיב לְעֵילָא וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָּהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד וּכְתִיב וַיְחִי יַעֲקֹב דְּלָא אִתְחֲזֵי לְאַפְרָשָׁא בֵּין דָּא לְדָא מַה אִנּוּן קַיְּמֵי בְּתַפְנוּקִין דִּמְלָכִין וְקַבִּילוּ עִנּוּגָא וְכִסוּפִין לְגַרְמַיְהוּ אוֹף יַעֲקֹב נַמִּי קַיָּם בְּתַפְנוּקֵי מְלָכִין בְּעִנּוּגָא וְכִסוּפָא לְגַרְמֵיהּ לָא אִתְפָּרַשׁ דָּא מִן דָּא וְהָכָא אִקְּרֵי וַיְחִי, דְּהָא כָּל יוֹמוֹי לָא אִקְּרֵי וַיְחִי בְּגִין דְּכָל יוֹמוֹי בְּצַעֲרָא הֲווּ בְּצַעֲרָא אִשְׁתַּכְּחָן, עֲלֵיהּ כְּתִיב (איוב ג') לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז, בָּתַר דְּנָחַת לְמִצְרַיִם אִקְּרֵי וַיְחִי חָמָא לִבְרֵיהּ מַלְכָּא חָמָא לְכָל בְּנוֹי זַכָּאִין צַדִּיקִין וְכֻלְּהוּ בְּתַעֲנוּגֵי וְתַפְנוּקֵי עָלְמָא וְהוּא יָתִיב בֵּינַיְהוּ כַּחֲמָר טָב דְּיָתִיב עַל דּוּרְדְיֵה כְּדֵין אִקְּרֵי וַיְחִי יַעֲקֹב וְלָא פָּרִישׁ בֵּין וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד לְוַיְחִי יַעֲקֹב וְהָכִי אִתְחֲזֵי, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, מַאי טַעֲמָא שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, אֶלָּא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן כָּל יוֹמוֹי דְּיַעֲקֹב בְּצַעֲרָא הֲווּ בְּצַעֲרָא אִעֲבַר לוֹן בְּקַדְּמֵיתָא כֵּיוָן דְּחָמָא לְיוֹסֵף וַהֲוָה קָאִים קַמֵּיהּ כַּד יַעֲקֹב מִסְתַּכַּל בְּיוֹסֵף הַוָּה אִשְׁתַּלִּים בְּנַפְשֵׁיהּ כְּאִלּוּ חָמָא לְאִמֵּיהּ דְּיוֹסֵף דְּשַׁפִּירוּ דְּיוֹסֵף דָּמֵי לְשַׁפִּירוּ דְּרָחֵל וַהֲוָה דָּמִי בְּגַרְמֵיהּ כְּמָה דְּלָא אַעֲבַר עֲלֵיהּ צַעֲרָא בְּיוֹמוֹי וְכַד יוֹסֵף אִתְפָּרַשׁ מִנֵּיהּ כְּדֵין אִתְקַיֵּם לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז דְּדָא קַשְׁיָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב מִכָּל מַה דְּעָבַר וּבְזִמְנָא דְּאִתְפָּרַשׁ יוֹסֵף מִנֵּיהּ מַה כְּתִיב (בראשית ל''ז) יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רוֹעֶה וְגוֹ' וְכָל יוֹמִין דְּיַעֲקֹב לָא הַוָּה לֵיהּ צַעֲרָא כְּהַאי וַהֲוָה בָּכֵי כָּל יוֹמָא לְאִנּוּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה דְּיוֹסֵף מַאי קָאֲתִיבוּ לֵיהּ (שם מ''ו) וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ הֵא לְךָ שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה אָחֳרָנִין בְּעִנּוּגִין וְתַפְנוּקִין וְהַנָּאוֹת וְכִסוּפִין הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגוֹ', תָּאנָא כָּל אִנּוּן שְׁנִין שְׁכִינְתָּא יְקָרָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִמֵּיהּ אִשְׁתַּכְּחָא וּבְגִין כָּךְ חַיִּים אִקְּרוּן:

תרגום הזוהר
וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. לָמָּה פָּרָשָׁה זוֹ סְתוּמָה, (שֶׁאֵין רֶוַח כְּלָל בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה בֵּין סִיּוּם פָּרָשַׁת וַיִּגַּשׁ לְהַתְחָלַת פָּרָשַׁת וַיְחִי). רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר, בְּשָׁעָה שֶׁמֵּת יַעֲקֹב נִסְתְּמוּ עֵינֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, כִּי אָז, אַחַר מִיתַת יַעֲקֹב, יָרְדוּ לַגָּלוּת וְהַמִּצְרִים הֶעֱבִידוּ אוֹתָם, אֶת יִשְׂרָאֵל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר מַה כָּתוּב לְמַעְלָה, וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ שֶׁהָיוּ שָׁם בְּמַעֲדַנֵּי מְלָכִים. מַה הֵם, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הָיוּ נִמְצָאִים שָׁם בְּמַעֲדַנֵּי מְלָכִים וְקִבְּלוּ תַּעֲנוּגִים וּמַחֲמַדִים לְעַצְמָם, אַף יַעֲקֹב, גַּם כֵּן הָיָה נִמְצָא בְּמַעֲדַנֵּי מְלָכִים בְּתַעֲנוּג וּמַחֲמַדִים לְעַצְמוֹ, וְעַל כֵּן לֹא נִפְרְדוּ הַפְּסוּקִים זֶה מִזֶּה. וְכָאן בְּמִצְרַיִם נִקְרָא וַיְחִי כְּלוֹמָר שֶׁנֶחֱשָׁב לוֹ חַיִּים, שֶׁהֲרֵי כָּל יָמָיו לֹא נִקְרָא וַיְחִי, מִשּׁוּם שֶׁכָּל יָמָיו הָיוּ בְּצַעַר, וּבְצַעַר הָיוּ נִמְצָאִים, עָלָיו כָּתוּב, (איוב ג') לֹא שָׁלַוְתִּי, בְּבֵית לָבָן, וְלֹא שָׁקַטְתִּי, מֵעֵשָׂו, וְלֹא נָחְתִּי, מִן דִּינָה וּשְׁכֶם, וַיָּבֹא רֹגֶז הוּא הָרֹגֶז שֶׁל מְכִירַת יוֹסֵף. וְאַחַר שֶׁיָּרַד לְמִצְרַיִם נִקְרָא וַיְחִי. רָאָה אֶת בְּנוֹ מֶלֶךְ, רָאָה לְכָל בָּנָיו טְהוֹרִים וְצַדִּיקִים, וְכֻלָּם בְּתַעֲנוּגִים וּמַעֲדַנֵּי עוֹלָם, וְהוּא יוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶם, כְּיַיִן טוֹב הַשּׁוֹקֵט עַל שְׁמָרָיו. וְאָז נִקְרָא וַיְחִי יַעֲקֹב, וְעַל כֵּן אֵינוֹ מַפְרִיד, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵינוֹ מַשְׁאִיר רֶוַח, בֵּין וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד לְוַיְחִי יַעֲקֹב, כִּי כֵּן רָאוּי לִהְיוֹת, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה. מַה הַטַּעַם שֶׁל שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה. אֶלָּא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן כָּל יָמָיו שֶׁל יַעֲקֹב הָיוּ בְּצַעַר, וּבְצַעַר עָבְרוּ עָלָיו בַּתְּחִלָּה, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אֶת יוֹסֵף, וְהָיָה עוֹמֵד לְפָנָיו, כְּשֶׁיַעֲקֹב הִסְתַּכֵּל בְּיוֹסֵף, הָיְתָה נַפְשׁוֹ נִשְׁלֶמֶת כְּאִלּוּ רָאָה אֶת אִמּוֹ שֶׁל יוֹסֵף, כִּי יָפְיוֹ שֶׁל יוֹסֵף הָיָה דּוֹמֶה לְיָפְיָהּ שֶׁל רָחֵל, וְנִדְמֶה לוֹ, כְּמוֹ שֶׁלֹּא עָבַר עָלָיו צַעַר מִיָּמָיו. וְכַאֲשֶׁר יוֹסֵף נִפְרָד מִמֶּנּוּ, אָז נִתְקַיֵּם, לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז, כִּי צָרָה זוֹ הָיְתָה קָשָׁה לְיַעֲקֹב מִכָּל מַה שֶּׁעָבַר עָלָיו. וּבְשָׁעָה שֶׁנִּפְרָד מִמֶּנּוּ יוֹסֵף מַה כָּתוּב, יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגוֹ', וְכָל יָמָיו שֶׁל יַעֲקֹב לֹא הָיָה לוֹ צַעַר כָּזֶה, וְהָיָה בּוֹכֶה כָּל יוֹם לְאֵלּוּ שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁל יוֹסֵף. מַה עָנוּ לוֹ (מִן הַשָּׁמַיִם). וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךְ, הִנֵּה לְךְ שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה אֲחֵרוֹת, בְּתַעֲנוּגִים וּמַעֲדַנִּים וְהַנָּאוֹת וּמַחֲמַדִים. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב, וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה, כָּל אֵלּוּ הַשָּׁנִים, שְׁכִינַת כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיְתָה נִמְצֵאת עִמּוֹ, וּמִשּׁוּם זֶה, אוֹתָם הַשָּׁנִים שֶׁבְּמִצְרַיִם, נִקְרָאִים חַיִּים.

הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות תשובה פרק ב'

א. (כְּתִיב [משלי כ''ח] מְכַסֶּה פְּשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ) בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בַּעֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ אֲבָל בַּעֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם אֵינוֹ צָרִיךְ לְפַרְסֵם עַצְמוֹ וְעַזּוּת פָּנִים הִיא לוֹ אִם גִּלָּם אֶלָּא שָׁב לִפְנֵי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא וּפוֹרֵט חֲטָאָיו לְפָנָיו וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶם לִפְנֵי רַבִּים סְתָם וְטוֹבָה הִיא לוֹ שֶׁלֹּא נִתְגַּלֶּה עֲוֹנוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ל''ב) אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה: ב. אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּשׁובָה וְהַצְעָקָה יָפָה לְעוֹלָם. בַּעֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים הִיא יָפָה בְּיוֹתֵר וּמִתְקַבֶּלֶת הִיא מִיָּד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נ''ה) דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ בַמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּיָחִיד אֲבָל צִבּוּר כָּל זְמַן שֶׁעוֹשִׂים תְּשׁוּבָה וְצוֹעֲקִין בְלֵב שָׁלֵם הֵן נֶעֱנִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד) כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו: ג. יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא זְמַן תְּשׁוּבָה לַכֹּל לְיָחִיד וּלְרַבִּים וְהוּא קֵץ מְחִילָה וּסְלִיחָה לְיִשְׂרָאֵל לְפִיכָךְ חַיָיבִים הַכֹּל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְהִתְוַדוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וּמִצְוַת וִידוּי יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁיַּתְחִיל בְּעֶרֶב הַיּוֹם קוֹדֶם שֶׁיֹּאכַל שֶׁמָא יֵחָנֵק בִּסְעוּדָה קוֹדֶם שֶׁיִתְוַדֶּה וְאַף עַל פִּי שֶׁהִתְוַדֶּה קוֹדֶם שֶׁיֹּאכַל חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה בְּלֵילֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים עַרְבִית וְחוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה בְּשַׁחֲרִית וּבְמוּסַף וּבְמִנְחָה וּבִנְעִילָה וְהֵיכָן מִתְוַדֶּה יָחִיד אַחַר תְּפִלָתוֹ וּשְׁלִיחַ צִבּוּר בְּאֶמְצַע תְּפִלָתוֹ בִבְרָכָה רְבִיעִית:

מוסר
מספר חרדים דף ע''א ע''ב

תְּקַע יָתֵד הַחֲזָקָה אֵצֶל כּוֹתֵל מַעֲרָבִי וְיָתֵד בִּלְבָבְךָ אֲחוּזוֹת קְשׁוּרוֹת יָפֶה בְּחֶבֶל קָלוּעַ בְּשָׁלשׁ קְלִיעוֹת. אֶחָד, אַהֲבָתוֹ בְּלִי פִרוּד (הושע י''א) בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשָׁכֵם בַּעֲבוֹתוֹת אַהֲבָה. ב', פָּסוּק תּוֹרָה הַמַּתִּיר אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ חַיָּיב מִיתָה וַהֲרֵי הַמֶּלֶךְ יִתְבָּרַךְ אָסַר הַלָּשׁוֹן בִּשְׁתֵּי חוֹמוֹת אַחַת שֶׁל עֶצֶם וְאַחַת שֶׁל בָּשָׂר אֵיךְ לֹא תִּתְבּוֹדֵד עִמוֹ יִתְבָּרַךְ וְהִנֵּה אַתָּה רוֹב זְמַנָּךְ יָחִיד בְּבֶטֶן אִמָּךְ יָחִיד בְּעֵת תִּישָׁן הַגּוּף יְחִידִי וְהַנְּשָׁמָה יְחִידָה הַגּוּף בְּקֶבֶר בָּדָד וְהַנְּשָׁמָה בָּדָד בְּגַן עֵדֶן כָּל צַדִּיק מָדוֹר לְפִי כְבוֹדוֹ ובְגֵהִינָם וַדָּאי כֵּיוָן דִּרְשָׁעִים בַּחשֶׁךְ יִדָּמוּ נִמְצְאוּ לְבַדָּם לָכֵן שְׁמַע בְּקוֹלִי לֵךְ עִמּוֹ תָּמִיד וְלֹא תִפָּרֵד רֶגַע כִּי אִם תִּדְרְשֶׁנּוּ יִדָרֵשׁ לָךְ לֹא יִפְרוֹשׁ מִמְּךָ מַּה נָּאָה וּנְעִימָה לְוִיָּיתוֹ יִתְבָּרַךְ כִּי הוּא אָבִיךָ קָנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכוֹנְנֶךָ: