מאיסטנבול ליהדות: "ויתרתי על הכל, העיקר להצטרף לעם היהודי"

אם תפגשו את לאה גול עם ארבעת ילדיה, בשכונת המושבה הגרמנית בירושלים, בה הם מתגוררים, הם ייראו לכם כמו עוד משפחה חרדית סטנדרטית, ששולחת את ילדיה לבתי ספר ולתלמודי תורה. אין שום דבר חיצוני שמעיד על כך שעד לפני שני עשורים התגוררה לאה באיסטנבול שבטורקיה יחד עם הוריה המוסלמים, שנמנו על אחת המשפחות העשירות ביותר באזור.

כשלאה משתפת בסיפורה המפעים קשה לדעת ממה להתרגש קודם – מהתהליך הפלאי שעברה, מהמשפחה שהיא מגדלת לתפארת, או אולי דווקא מהציורים שמלווים את שיחתנו. כי מסתבר שלאה היא גם ציירת מוכשרת, ואת כל חייה היא מתעדת בצבע ובמכחול.

"הקב"ה שמר עליי"

"נולדתי למשפחה מוסלמית עשירה וחילונית באיסטנבול", פותחת לאה את סיפורה, "החיים שלי היו מאוד נוחים ובעיקר צפויים. להוריי היה ברור שכאשר אסיים את לימודיי בתיכון אלך ללמוד מנהל עסקים, כדי שאוכל להשתלב בעסקים המשפחתיים. אבל התפנית הגדולה התרחשה כשהגעתי למבחני הכניסה לאוניברסיטה. עד היום אין לי הסבר לכך, אך במהלך בחינת הקבלה הרגשתי חולשה פתאומית. לא הייתי מסוגלת לחשוב או לכתוב, ופשוט יצאתי מהחדר. רק היום, במבט לאחור, אני מבינה שהאירוע הזה שינה את מסלול חיי לחלוטין. אני כל כך שמחה שלא למדתי מנהל עסקים באותה אוניברסיטה, ושהקב"ה דאג להוביל אותי במסלול חיים שונה לגמרי".

אלא שאז, באותם ימים, זה היה נראה לה כמו אסון גדול. "ההורים שלי היו המומים מכך שלא עברתי את המבחן", מספרת לאה, "הם ניסו בכל דרך להשיג לי בחינה חוזרת, אפילו פנו לדרגים הגבוהים באוניברסיטה. למרות מאמציהם הובהר להם שהכללים ברורים: עליי לחכות שנה שלמה.

"האכזבה הייתה גדולה, אך הבנתי שאני חייבת להסתכל על כך באופטימיות, ולנסות לראות בשנה הזו הזדמנות לפתח את עצמי בדרכים חדשות. כך התחלתי בלימודי ציור אינטנסיביים שהעניקו לי מקצועיות רבה. כשהסתיימה אותה שנה כבר הייתי אומנית מבוקשת, בעלת סטודיו יוקרתי בו הצגתי את יצירותיי וגם לימדתי תלמידים אחרים".

נס של הצלה

ההצלחה האירה ללאה פנים, והיא המשיכה לרקום תוכניות ולתכנן את המשך העשייה, אלא שכל חלומותיה נגדעו בתאונת דרכים מחרידה.

"זה היה בשעת לילה מאוחרת, כשהייתי בדרכי לפתיחה חגיגית של תערוכה גדולה שארגנתי", היא מספרת, "פתאום הגיחה לכביש משאית ענקית ומעכה את מכונית הספורט הקטנה בה נסעתי. זו הייתה חוויה מחרידה, הייתי כל כך קרובה למוות. אבל הנס הגדול הוא שלמרות הפגיעה הקשה יצאתי ללא שריטה. זהו נס מוחלט, אין לכך שום הסבר הגיוני".

לאה אפילו לא פונתה לבית חולים, ולכאורה יכלה להמשיך את שגרת חייה כרגיל. "אבל שום דבר לא המשיך כמו שהיה פעם", היא אומרת. "פתאום משהו במחשבה שלי השתנה. כל מה שעד אז היה כל כך חשוב בעיניי הפך להיראות חומרי וחסר חשיבות. פתאום הבנתי שהכל עלול להילקח ממני ברגע אחד, ואם כך - איזו תועלת יש בכל הדברים הגשמיים? בעקבות כך התחלתי לשאול את עצמי שאלות קיומיות עמוקות: 'מי אני, ומה מטרת חיי? מה באמת חשוב בעיניי?' התחלתי לחקור ולקרוא ספרי פילוסופיה ורוחניות, מתוך תקווה למצוא תשובות. הרגשתי צורך חזק להתחבר למשהו גדול יותר ממני, ולהבין את משמעות הקיום. כי התאונה לא רק שינתה את חיי החיצוניים, אלא גם הפכה אותי לאדם אחר לגמרי – שמחפש משמעות עמוקה יותר לחיים".

והצלחת למצוא תשובות?

"לצערי לא. למרות שקראתי ספרים רבים לא נחשפתי לתשובות אמיתיות, ואז גמלה בליבי ההחלטה לעבור להתגורר בהודו, כי הבנתי שיש שם כתות ואמונות רבות. חשבתי שאולי בהודו יצפו לי התשובות לדבר הגדול הזה שאני מחפשת מבלי להצליח לרדת לפשרו".

לאה מציינת כי לפני הנסיעה היא פנתה להוריה וביקשה את אישורם. "אמא שלי אמנם תמיד הגדירה את עצמה כחילונית, אך כשהיא הבינה שאני מחפשת את עצמי היא ביקשה ממני בקשה אחת: 'לפני שאת נוסעת, קראי שלושה ספרים - על האסלאם, היהדות והנצרות, ואם לא תמצאי בהם תשובות, אתן לך רשות לנסוע'. כך מצאתי את עצמי סוגרת את הסטודיו למשך שבוע ומקדישה את זמני לקריאת אותם ספרים – כשקראתי את הקוראן הזדעזעתי מהאכזריות שיש בו, כשקראתי את הברית החדשה הרגשתי שעולות בי יותר מידי שאלות מבלבלות. את התנ"ך קראתי כשהוא מתורגם לאנגלית. אמנם לא הכל היה ברור לי, אבל הרגשתי את החמלה בין המילים. הן גרמו לי להבין שאין לי מה לחפש בהודו הרחוקה".

לאה ביטלה את מסעה להודו וכתחליף החליטה לטוס לאמסטרדם. במהלך הביקור היא סיירה בבית אנה פרנק, ואז זה הכה בה בבת אחת – הרצון להתגייר. "אני זוכרת את עצמי עומדת על יד ספר המבקרים וכמעט לא נושמת מרוב התרגשות. באותו רגע היה ברור לי שאני רוצה לקשור את החיים שלי עם העם היהודי - אותו עם שתמיד היה רדוף ושנוא, ובכל זאת אני רוצה להיות חלק ממנו. לקחתי עט וכתבתי בספר האורחים: 'אני רוצה להתגייר', וחתמתי את שמי".

חיים של אמונה

כששבה לאה לטורקיה היא כבר הייתה אדם אחר, ובמשך שבוע נכנסה לסטודיו שלה וציירה ללא הפסקה. את חלק מהציורים שהגיעו מתוך ליבה ומחשבותיה היא מציגה בימים אלו בתערוכה בארץ. לאחר מכן היא פנתה לקהילה היהודים באיסטנבול, וכך החלה בתהליכי גיור.

"שום דבר לא היה קל או מהיר", מציינת לאה, "תהליך הגיור שלי נמשך יותר משלוש שנים שבמהלכן למדתי שיעורי תורה באופן מקוון ובהמשך טסתי לאטלנטה, שם התגוררתי אצל משפחה חרדית שחשפה אותי למושגים של תורה ומצוות. בסופו של דבר, לפני תשע עשרה שנים עברתי גיור כדת וכדין והצטרפתי לעם היהודי".

כששבה לאה לטורקיה היא נישאה לבחור מהקהילה היהודית באיסטנבול, וחתונתם הייתה אירוע יוצא דופן שזכה לתואר "סוריאליסטי' על ידי רבים. היא התקיימה באחד האולמות המפוארים והיוקרתיים ביותר באיסטנבול, והשתתפו בה אורחים יהודים ומוסלמים במקביל. לאה מציינת כי הושקעו בחתונה סכומי עתק ומאמצים רבים כדי לייצר חוויה המתאימה לכל האורחים.

לאחר החתונה טסו הזוג הצעיר לארה"ב, שם הם העמיקו את הקשר שלהם עם היהדות, כאשר לאה משתתפת בשיעורי יהדות, ובעלה הופך למתפלל קבוע בבית הכנסת המקומי. לאחר מכן הם שבו לאיסטנבול, ושם הפכו לחלק מהקהילה היהודית, ובתוך שנים בודדות נולדו להם ארבעה ילדים – שני בנים ושתי בנות.

אבל מהר מאוד הבינה לאה שאיסטנבול אינה המקום המתאים לחנך את ילדיה בדרך התורה והמצוות. "ראיתי את ההתבוללות הגדולה שיש בקהילה היהודית, והבנתי שאם אני באמת רוצה לשמור על ילדיי הדרך היחידה היא לעלות לארץ", היא מסבירה. "זה לא היה קל, נאלצתי לוותר על הרבה מאוד כסף, על הסטודיו והפרנסה שלי, גם על כל הכבוד שהיה לי ולמשפחתי. עזבנו הכל ועלינו לארץ".

כששאלו את לאה בסוכנות היכן תהיה מעוניינת לגור היא לא התלבטה לרגע לפני שבחרה בירושלים. במהלך שלוש השנים האחרונות היא מתגוררת בעיר הקודש ושולחת את ילדיה למוסדות חרדיים.  לדבריה, מיום ליום היא מגלה פן נוסף בציור שלה. "מאז שעלינו לארץ יש לי השראה מיוחדת", היא מספרת, "אני מציירת המון, ומרגישה שיש לציורים שלי הרבה רגש וייחודיות. הם פשוט מביעים את מה שנמצא אצלי בפנים, בלב".