מדוע נבראה הנשמה עם בושה? "נהמא דכיסופא"

רבים שואלים: לשם מה צריכים היינו לרדת לעולם הזה, ולעמוד בניסיונות ובקשיים? מדוע הקב"ה לא ברא מיד את הנשמה מושלמת וצדיקה, וכך ייטב לה בגן-עדן ללא דיחוי?

הקבלה משיבה על שאלה זו באמצעות המושג העמוק שנקרא: "נהמא דכיסופא" (בעברית: "לחם של בושה"), תכף נסביר את פירושו.

אמרו חז"ל משפט גדול על טבע האדם: "אדם רוצה בקב שלו (יותר) מתשעה קבין של חברו" (בבא מציעא, דף לח ע"א). קב היא יחידת מידה. כלומר, חז"ל הסביר שהאדם מעדיף באופן טבעי את מה שהשיג בעמל כפיו, גם אם השיג רק מעט, על פני מתנת חינם מחברו, גם אם יקבל ממנה הרבה. לדוגמה, כל אדם בריא מעדיף להתפרנס בכוחות עצמו, ולא להזדקק לחסדיו של עשיר שמפרנסו מתוך נדבה.

על דרך זו מסבירה הקבלה כי הנשמה בעולם הבא אינה רוצה לקבל מתנת חינם, כי שכר שכזה מסב לה בושה כמו נדבה של לחם הניתן בחינם, שאינה נהנית ממנו! גן-עדן שניתן בחינם הוא לא גן-עדן בעיניה, אלא מקום של בושה וחוסר שלמות.

במהותה, הנשמה הינה ישות אינדיבידואלית, ורוצה להשיג את עצמאותה וגבורתה באמצעות עמידה בניסיונות וקיום המצוות, וכך לזכות לקרבתו של האלוקים מתוך בחירתה העצמית. היא חפצה לקבל שכר על מאמציה האמיתיים.

לאחר תשובה זו, רבים ודאי ישאלו: אם הנשמה מתביישת, אז מדוע לא נבראה מלכתחילה ללא תחושת בושה?

שאלה זו תופסת את המושג "בושה" כפשוטו המילולי, כאילו היתה רגש חיצוני שהוסיף הבורא לנשמה, וגורם לה כעת להרגיש תחושות שלא היתה חייבת להרגיש.

אך האמת היא שהנשמה נבראה דומה לבורא, ולכן תכונותיה מקבילות אל תכונותיו:

• כפי שהבורא לא מקבל טובת חינם, כך הנשמה לא חפצה לקבל טובת חינם.
• כפי שהבורא יוצר, כך הנשמה רוצה ליצור.
• כפי שהבורא אוהב את הנשמה אהבה שאינה תלויה בדבר, כך הנשמה חפצה לאהוב את אלוקים אהבה שאינה תלויה בדבר.

אושרה הגדול של הנשמה בגן-עדן אינו מתנה חיצונית שהיא מקבלת על מאמציה, אלא תוצאה של טבעה הפנימי האמיתי. הקב"ה הוא מקור הטוב, ובמטרה להתקרב אליו צריכה הנשמה להידמות אליו באמת. לשם כך, על הנשמה להיות טובה באמת, לא טובה "בכאילו", כשם שאלוקים הוא טוב באמת, ולא טוב "בכאילו".

לצורך ההמחשה: הורים, כידוע, אוהבים את ילדיהם, ולכן רוצים שיתבגרו ויהיו לאנשים עצמאיים, חכמים וצדיקים בכוחות עצמם. אף הורה אינו רוצה עבור ילדו עתיד שבו אינו מתפתח בשכלו, ונשאר לעולם ילד שנזקק לחסדי אחרים. כך, להבדיל, הקב"ה רוצה שהנשמות שברא יזכו לגדול ולהגיע לצדיקות בזכות רצונן העצמי. מתוך הבחירה בטוב, זוכה הנשמה להתקרב אל יוצרה באמת, וכך חווה את האושר הגדול ביותר.