מיומנה של טלפנית: מה חשוב כל כך בנעל פשוטה וזולה?

מלחמת וייטנאם צרובה עמוק באומה האמריקנית. התבוסה שגררה חללים רבים נמשכה 20 שנה במלחמת גרילה אכזרית בתוככי יערות וייטנאם. הצבא האמריקני שלח אלפי חיילים שנתקלו במארבים וייטנאמיים קשוחים שהכירו את השטח וגרמו אבדות קשות לצבא האמריקני. חיילים רבים מצאו את מותם בשדה הקרב המדמם ושבויים רבים נאנקו ויתייסרו מידם האכזרית של שוביהם.

אחד השבויים שזכה להינצל, סיפר על קורותיו הבלתי נתפסים בהם עבר  עינויים פיזיים ונפשיים. לזכותו ייאמר שהיה נחוש בחלומו לברוח ויהי מה. קולות הרקע של חבריו המיואשים המצפים למוות לא גרמו לו לשבירה. הוא היה זה שהפיח רוח של תקווה בלבבות חבריו, שעם כל יום שעבר איבדו את הרצון לחיות. הוא אירגן בריחה בתנאים קשים עם כמה מחבריו, כשבסופו של דבר, נתפסו כולם מלבדו.

בדרך לא דרך הצליח לבדו להסתתר מפני רודפיו ולחמוק מהתושבים המקומיים, שלא נטו חסד לשבויים, והסגירו כל אחד שנפל לידיהם. הוא הסתתר בבגדיו המרופטים וברגליו היחפות בגו'נגלים הפראיים. באחד הימים נתקל בנעל ישנה ומרופטת שנשטפה בזרם אחד הנחלים. הוא רדף אחריה כמוצא שלל רב. כשהגיעה לידיו חיבק אותה בהתרגשות. בשמחה רבה ולב מתרונן ניסה לנעול אותה, אבל היא הייתה אכולה ומרופטת כל כך, שלא הצליחה לאחוז את רגלו. לאחר ניסיונות של קשירת הנעל על ידי גבעולים וענפים הצליח ללכת בקלות יתר. מצב של כף רגל יחפה אחת טוב היה בהרבה מאשר מצב של שתי רגליים יחפות. בסופו של דבר ניצל על ידי טייס אמריקני שאיתר אותו בשטח האויב והחזירו לארצו.

כמה שווה הנעל המרופטת שהצילה אותו? אפילו לא פרוטה. אבל היא שווה חיים, והיא נתנה לו הבנה עמוקה שכפות רגליו של האדם המוגנות בנעליים הן לא דבר של מה בכך, אלא צורך בסיסי, שמבחינתו – חייו היו תלויים בו. את התודה שחש כלפי בוראו החניק בתוכו. אילו היה יהודי מאמין, היתה לו הזכות לברך "המכין מצעדי גבר", ולהשלים את הרובד העמוק של התודה.

והיום, 50 שנה אחרי...

כמה שווים זוג כפכפי גומי? כאלה שנמכרים מחוץ לפתח של חנויות נעליים?

אחרי תמחור שעשיתם, כמה עולה כפכף אחד ישן? פחות מפרוטה.

היום הגעתי לתובנה של רמה אחת יותר. והבנתי לראשונה שיש בברכות השחר ברכה אחת שמעולם לא הבנתי אותה לעומק. זו הברכה "ברוך...המכין מצעדי גבר".

תמיד התקשיתי במשמעות של המילים. מה באמת מיוחד כל כך בנעלים או בנעלי בית? נכון, קשה לחשוב על הליכה ברגלים יחפות אבל אני זוכרת את שנות ילדותי, בהם הספקתי לראות ילדים בכפרים ומושבים שהלכו יחפים והסתדרו עם זה מצוין.

על הברכות שמביעות את צרכיו החשובים כל כך של האדם, כמו "פוקח עיוורים", "מתיר אסורים", "מלביש ערומים" וכו', מסתדר לכולנו שקשה מאוד בלעדיהם, ומי שחסר מהם חי בחוסר קשה. אבל הצצה קטנה להעדר נעל או כפכף האירה לי את החסד העצום של "המכין מצעדי גבר".

השבוע טיילנו בעמק המעיינות, מקום צחיח ויבש במיוחד, ביום קיץ עם חמסין של 38 מעלות. אלא שפלאי הבריאה הפכו אותו למקום מדהים. באמצע שום מקום נמתח ערוץ נחל שייצר זרימה עוצמתית בתוך חורשה צחיחה, והפך המדרון לאפיק של מפלים יפיפיים שמסתתרים בין שורות עצים ירוקים. באחד המבואות ראינו שתי בנות עשרה שירדו לנחל ושכשכו את כפות רגליהן. לאחר כמה דקות נסחף לזרם כפכף הגופי של אחת מהן. הבת רצה אחריו בעיניים כלות, וראתה איך הזרם מהיר ממנה, כך שהכפכף נעלם חיש מהר לעבר המדרון שמסתיים אי שם. היא נסערה על כך שיש לה דרך ארוכה בחום של 48 מעלות, וכמובן היא נמצאת עם חברתה ללא רכב. האדמה רותחת והכביש שתצטרך להגיע אליו ולצעוד על אספלטו הם מעל לכוח הסבל. המטיילים במקום הסבירו לה שאין טעם להמשיך לחפש, כי בזרם עז כל כך הסיכוי להגיע ולמצוא את הדבר הוא אפסי. לאחר הסברים הגיוניים היא הפסיקה את חיפושיה, ודידתה עם חברתה במעלה שביל העפר הזרוע באבני החצץ, כשהיא נתמכת לסירוגין בחברתה.

בינתיים המשכנו לרדת בחום המעפיל לצד העצים הירוקים, כשבצדנו האחר הניגוד הקוטבי של אדמה יבשה ולוהטת.

לאחר כמה דקות נעצרנו במקום שבו המים נקוו למעין בריכה עגולה, משם גלשו שוב והמשיכו שוב לדרכם. מעבר לבריכה הרחבה יותר שייצרו המים, ישבו שתי נשים שנשענו על סלע. להפתעתנו בלט לידן הכפכף האבוד, שמן הסתם נמשה מן המים בלא להבין כלל שגרם לסערה גדולה כמה דקות קודם לכן.

שאלתי אותן אם זה שלהן, והן השיבו: "לפני כמה דקות ראינו אותו טס בזרם, אז שלפנו אותו".

סיפרנו להן על החיפושים אחר הכפכף הנעלם. לקחנו אותו אתנו והחלנו להאיץ את חזרתנו. מתברר שמצאנו את האבדה, אבל איבדנו את המאבדות. ניסינו לחפש מסביב, אבל עקבותיהן לא נמצאו. התחלנו בנסיעתנו על שביל העפר הארוך, וחשנו צער על הבת המסכנה שנאלצה ללכת בחום הנורא על העפר הלוהט הזרוע באבני חצץ, ברגל יחפה. כשהגענו כמעט לכביש – ראינו אותן, אחת נתמכת על ידה של השנייה.

עצרנו לידן כשאנו מנפנפים להן עם הכפכף. הן עצרו את נשימתם ונראו המומות לחלוטין. הם עמדו בפה פעור בלא יכולת לדבר מהתרגשות. "אני לא מאמינה... אני לא מאמינה... אתם לא יודעים מה עשיתם לי... כף הרגל שלי נשרפת עם כל פסיעה! תודה רבה, אין לי מילים", וכו' וכו'. את התודות הנרגשות האלה היא אמרה בפנים מיוזעות ואדומות מהחם הצורב. והאמת, גם אנו היינו המומים מכך שהנעל החמקמקה נמצאה בכלל, והוחזרה לבעליה. חשנו היטב את צערה ואת כאבה בהעדר הדבר שנצרך לה יותר מכל בסיטואציה הזו, ושמחנו מעומק הלב שעזרנו לה.

מעשה פעוט של מציאת חפץ שאין לו ערך כספי – אבל יקר לעין ערוך למי שנצרך לו.

היא ודאי תזכור את החסד העצום של זוג נעלים לכפות רגליה. האם היא תזכור שיש לה זכות לברך מה שלא זכה השבוי במלחמת וייטנאם? "ברוך אתה ה'... המכין מצעדי גבר".

אני מקבלת על עצמי בלי נדר להקדיש עוד רגע של מחשבה לברכה הזו, שאולי מעולם לא זכתה לתשומת לבי, ונסחפה יחד עם חלקי התפילות הנאמרות ללא עומק וכוונה. ואולי היא רק נקודה למחשבה של צורך דחוף להביט על אין ספור חסדים שסובבים אותנו. כי אם לא נשחה נגד הזרם, לא נצליח להציל ולשלוף את מה שייעלם לנו בדרך למדרון.