שלוש מצוות יוצאות דופן: מה הן באות ללמד אותנו על נצחיות התורה?

בפרשת כי תצא יש כחמישים מצוות. מתוכן יש שלוש מצוות יוצאות דופן: הפרשה פותחת בפרשת אשת יפת תואר, באמצעה מופיע איסור מצבה, ובסוף הפרשה – מצוות מחיית עמלק.

מה מיוחד במצוות האלו?

מצוות יפת תואר, אף על פי שהתורה מצווה עליה, אומרים חז"ל שאין זה רצון הקב"ה, הדברים באו רק כנגד יצר הרע.

איסור המצבה, שהתורה אוסרתו באיסור חמור, היה פעם הדרך לעבוד את ה'. אברהם מקים מצבות לה', ואפילו משה מקים מצבה. אבל לימדונו חז"ל שהמצבה "נשנאה" ע"י הקב"ה, כי עובדי ע"ז התחילו גם הם לעשות כך.

מחיית עמלק היא מצווה שמצד אחד אין בידינו לקיים, כי בא סנחריב ובלבל את האומות. מצד שני אנחנו מצווים לזכור אותה לנצח, כל שנה ושנה אנחנו זוכרים, מצווה שאין בידינו לקיים.

לכאורה, המצוות האלו, שמשקפות שינוי מצב, סותרות, חלילה, את הרעיון של נצחיות התורה. אם התורה היא נצחית, מדוע אנו רואים שינוי?

נצחיות היא מדה מופלאה שנחשבת מעל היכולת האנושית. האדם אינו מתרומם לפעול דברים נצחיים, הכל זמני אצלו. אמנם כשאנו מתבוננים בטבע, אנו רואים שחפצים שאין בהם חיים מקבלים בקלות "חיי נצח": אבן השתיה נוצרה בראש הר המוריה, והיא פשוט עומדת שם. הים נברא בבריאת העולם, ולא נראה שהוא מתכונן ללכת לאן שהוא. אך בכך אין חכמה, להיות אבן לנצח זו לא תכונה ייחודית. סגולתה המיוחדת של הנצחיות, היא על ידי שהיא מנצחת את התנאים הבלתי אפשריים.

לדומם, בדרך כלל, אין שום התנגדות. לכל היותר יכולה סופה וסערה להזיז את האבן, לחלק אותה לכמה חלקים. וגם זה פעם באלפי שנים.

לחי יש התנגדות מעצם קיומו, לא רק עצם החיים, התלויים בתפקוד מופלא של מיליוני חלקים זעירים בגוף, שאם יפתח אחד מהם וכו', אלא לכל פעולה ופעולה שלנו. כל רעיון שאנו יוצרים, כל יצירה פיזית שאנו יוצרים – בכל רגע מתרחשים אירועים העשויים להשמיד, להשכיח, לשנות, לכלות כל מה שקשור לאדם וליצירתו. אם רעיון מחזיק כמה דורות, אם יצירה פיזית אנושית מחזיקה דורות, זה הישג ראוי לשמו.

לכן נצחיות מסוג נצחיותה של האבן היא חסרת תוכן. האבן לא מנצחת אף אחד, כי היא לא עושה כלום, היא לא יוצרת כלום, היא פשוט קיימת שם. לו היתה התורה נצחית מסוג כזה, היא לא היתה סגולה אלוהית. תורה מאובנת, שמצווה על דבר אחד מונוליטי, אינה יכולה לפעול ולשנות את העולם.

מטרת התורה היא ללמד אותנו בדיוק זאת, ושם הפרשה הוא "כי תצא". להבדיל מהפרשה הקודמת למשל, "שופטים ושוטרים תיתן לך", ציווי מוחלט – כאן הפרשה מדברת ב"אם תימצי לומר": כי תצא למלחמה.

כאשר קוראים את התורה מבלי התורה שבעל-פה, ניתן אכן לקרוא אותה בצורה מאובנת, ובדבר זה נכשלו הכותים, הצדוקים, הקראים ועוד, שלא הכירו את רוח החיים שבתורה, זו העוברת במסורת מדור לדור. הם עשויים לראות בלקיחת אשה יפת תואר מצווה חיובית על כל אדם, כשם שהבינו מצוות רבות אחרות בצורה מאובנת, כגון: אל יצא איש ממקומו – פירשו הקראים מילולית, ואינם יוצאים מן הבית בשבת. לא תבערו אש – ויושבים הם בחושך ואוכלים צונן.

התורה שבעל פה מלמדת אותנו שהמצווה הזו היא ב"אם תמצי לומר": כי תצא למלחמה, ועשוי היצר הרע להתגבר עליך, אזי יש לפעול כפי הכללים שמתוארים בפרשה. אבל אין זו התכלית שיש לשאוף אליה.

וכך לגבי מצוות המצבה: התורה עצמה מתארת את האבות ואת משה מקימים מצבה, ולכן היא מדגישה כאן "אשר שָנֵא ה' אלקיך". התורה אינה מאובנת כמצבת אבן, היא קשורה בחיים הרוחניים, היא מכוונת כנגד עבודה זרה. כיוון שעובדי עבודה זרה העמידו מצבות והשחיתו את הנוהג הזה, אין לומר: אנא מתניתא ידענא, אעשה מה שעשה אברהם אבינו עליו השלום ויהי מה. התורה מלמדת אותנו להתבונן סביב. גם אם בזמן אברהם היה הדבר רצוי, יתכן שישתנה הדבר.

מובן שכל קביעה כזו יכולה להסתמך רק על התורה שבכתב או התורה שבעל פה, ואין אדם יכול לשנות את התורה מדעתו. להיפך, התורה באה ללמד אותנו איך קובעים את הכללים האלו מתוך התורה עצמה. חז"ל כבר ביארו את דיני התורה, כיצד הם אינם מאובנים, אלא מתייחסים לכל המצבים המשתנים בעולם.

ואילו הלימוד ממצוות מחיית עמלק הוא דבר נוסף חשוב מאד, ותנאי הכרחי לנצחיות התורה. יכול אדם לחשוב, אם התורה דיברה על פעולה פלונית, שנשללת מאיתנו, הרי שהחוק אינו רלוונטי לנו. וכאן הופכת המצווה הזו את הקערה על פיה: עמלק כבר מזמן אינו בעולם, בטל בששים וטעמו נמר,  אבל המצווה היא הרבה יותר מאשר הביצוע שלה. הרעיון שהתורה באה ללמדנו הוא נצחי: יש בעולם רוע מוחלט, רוע שדינו השמדה ואסור לרחם עליו. אמנם אין לנו סנהדרין שתכריע לנו הלכה למעשה, אבל ההשקפה הזו היא מהותית להבנת המהלך בבריאה.

הרי שלוש המצוות האלו הן דרכי המלחמה שמלמדת אותנו התורה: המלחמה ביצר הרע, המלחמה בדרכי עבודה זרה והמלחמה ברשעי העולם המכריזים מלחמה על האמונה בה'. ודווקא מחמת המורכבות שבה הן באות בתורה שבכתב ומתבארות בתורה שבעל פה, הן נצחיות. הן מדריכות אותנו כאן ועכשיו, בשנת תשפ"ד.

בימי אברהם אבינו היה מלך גדול ועצום בבבל. שמו היה חמורבי, והוא כתב ספר חוקים מפורסם, ובו מאות מצוות. היום, אין אדם אחד בכל האנושות כולה שימצא בחוקי חמורבי מילה אחת שרלוונטית לחיים שלו. החוקים נחקקו באבן, אבל מאובנים הם, הם חרותים לנצח על האבנים, ושם נשארו. חוקי התורה חרותים בלבותינו, וכל אחד מאיתנו חי את המושגים שלימדתנו פרשת כי תצא, את הצורך של "כנגד יצר הרע", את המציאות של "דבר שנשנא כיוון שנעשה דרך העכו"ם", ואת החובה לדעת ולזכור שיש בעולם רוע מוחלט שאין לו תקנה, ואסור לחמול עליו.