אין דבר כזה ילד מפונק – יש ילד שמפנקים אותו

היא ישבה אצלי בקליניקה, מלאת כאב, שלאחר זמן מה פינה מקומו לכעס.

כל מה שהוא רצה – היא נתנה לו, החל מגיל קטן. הביאה והחזירה אותו מהחוגים, חידשה לו את הטלפון השבור שלו, דאגה לתת לו כסף לבילויים כשביקש.

הילד הזה גדל והיה לנער, והצרכים, כמו גם הרצונות שלו, עולים. והיא שוב שם, אמא נאמנה ומסורה, דואגת לו כל כך שוב, ממש.

כשהתחייל, היא דאגה עבורו ליחידה מובחרת וחשובה מאוד, אף על פי שהוא ממש רצה להיות קרבי.

וכל העת היא יושבת ומחכה, כמו צופה עליו מהצד, ממתינה לאמירת: "אמא, תודה".

אבל בצורה עיקשת ומרדנית, התודה הזו כלל לא מגיעה. במקומה יש התמרדות לכל דבר שהיא משמיעה באוזניו. הוא לא מקבל את דעתה כלל, וכאילו מוצא מה באמת מכעיס אותה, ולשם מכוון את כל מאמציו.

היא התחילה לאמץ את המחשבה שיש כאן ילד מפונק, חסר הכרת הטוב, שחושב שהכל מגיע לו, והיא כאן רק לספק את צרכיו.

מה באמת חווה הילד ה"מפונק" הזה?

הבנייה העצמית שלנו היא כזו שאמורה להיעשות מבפנים כלפי חוץ. כלומר, על האדם למלא את צרכיו הרגשיים והנפשיים בתוך עצמו, בעצמו, על ידי עצמו. כשזה לא קורה – אני נעזר בסביבה באופן לא מודע לשם כך.

אמא שרוצה לחוש שהיא טובה, שהחינוך שלה ערכי ומעמיד צאצאים מוצלחים, תמצא את הדרך להשיג את התחושות הללו דרך אינטראקציה לא בריאה עם בנה.

כשהיא נותנת לו מעל ומעבר, היא בעצם מבקשת ממנו בתמורה שימלא אחר ציפיותיה ממנו. היא מפנקת יתר על המידה כדי שהוא יהיה אסיר תודה, וירגיש שלא בנוח לעבור על הציפיות שלה ממנו.

במבחן התוצאה, היא באמת רואה לנגד עיניה ילד מפונק, שלא רק שלא ענה על ציפיותיה – הוא גם מתמרד ולא מכיר לה כלל תודה.

אך זה הילד, ואלו התגובות שאותן היא הביאה על עצמה, באינטראקציה שניהלה מולו.

היא בחרה לפנק אותו יתר על המידה, למלא אחר כל דרישותיו ואפילו לכוון אותו בעל כורחו לדרך שבה רצתה. בתמורה, היא ביקשה ממנו לרצות אותה.

הוא, מבחינתו, היה מוותר על כל השפע הפיקטיבי הזה, ובלבד שהיא לא תנהל אותו ולא תדרוש ממנו להיות כלי לביטוי הרצונות שלה, רק כדי שהיא תרגיש טוב עם עצמה.

כשאנו לא מודעים לצורך שלנו להרגיש מוערכים ושווים, אנחנו נעזרים בילדים שלנו. כאלו מנהלים איתם משא ומתן סמוי, שגם אנו לא מודעים אליו.

אנחנו ניתן לכם כל מה שאתם רוצים, ואתם בתמורה תעשו כל מה שאנו מצפים מכם, גם אם זה נוגד את רצונכם האישי.

במקום הזה, לא טובת הילד לנגד עינינו אלא אנו רואים עצמנו דרכו. בגלל שהוא חש זאת, הוא מתמרד, וכך מנסה להחזיר לעצמו את מקומו, לבטא את האני הפנימי שלו, הגם שהוא עצמו משלם מחיר כבד על ההתמרדות הזו, שמרחיקה אותו מהוריו. הוא מצוי תחת תחושה נוראה: מצד אחד, הם אכן הורים טובים ומעניקים, אך מצד שני הם גוזלים ממנ את חופש הבחירה, את יכולת הביטוי העצמי שלו.

אם זה המחיר שהוא נדרש לשלם עבור אותם חיי תענוגות ופינוקים, הרי שהוא מוכן לוותר על כך באופן מידי.

ההתנגדות שלו גורמת לאמא לרצות להפסיק לפנק, לרצות להפסיק לרצות, ומאלצת אותה להתחיל ללמוד איך עליה לספק את עצמה מתוך עצמה, ולא דרכו, ולדעת להרגיש בסדר ושווה, גם אם הוא עובר על הדברים שלה.

זה גורם לה לשחרר אותו לנפשו, ולאפשר לו לבחור מתוך שיקול דעת ורצון עצמי במה שאמא שלו רצתה מלכתחילה שיבחר.

הפעם הוא יעשה זאת מתוך עצמו, ולא מתוך רצון לרצות אותה בתמורה לטוב שהרעיפה עליו. במקום הזה כבר תופחת התנגדותו.

הוא כבר יפנק אותה, ולא היא אותו.

יישאר לה רק להתענג על התנהגותו.

ענבל אלחייאני, M.A, היא מטפלת מוסמכת ב-nlp, מיינדפולנס ודמיון מודרך, כותבת ומרצה בתחום.