סיפור קצר: איש ה"שנות טובות"

"איש ה'שנות טובות'" – כך קראו לי האנשים בשכונה. אני חושב שאף אחד מהם לא ידע ששמי שלום.

הם קנו אצלי "שנות טובות" וגם שמן להדלקת נרות חנוכה בחנוכה. אבל קראו לי בשם כרטיסי הברכה שאותם מכרתי: "איש השנות הטובות".

ומכרתי הרבה.

היום אין איש מבין על מה אני מדבר. בעידן שבו מוציאים בלחיצת כפתור את הדבר הכי צבעוני והכי יפה שיש, ישר מהמחשב – אין יכולים להבין זאת.

אבל פעם, לפני ראש השנה, הייתי "מלך השכונה". ממש כך.

מראש חודש אלול, התחילו אנשים להגיע לדוכני, ולבחור כרטיסי ברכה שאותם רצו לשלוח ליקיריהם.

זמן רב היו עומדים ליד הדוכן, ומביטים בכל כרטיס, בוחנים מה כתוב בו, מה זה אומר בדיוק, האם זה מתאים לאדם שלו הם רוצים לשלוח, מה הוא יבין מזה, האם זה מספיק? האם לא מגיע לו יותר מזה?

אחר כך היו מצביעים על הכרטיס שבחרו, ואני הייתי מוציא להם כזה, ומכניס למעטפה הקטנה, אחת מתוך ערימה שלימה של מעטפות, שהיו במגירת השולחן, שעליו עמדו הכרטיסים.

אחר כך היו משלמים לי את האגורות, ויוצאים לדרך באנחת רווחה.

לא כל אחד יכול היה לרכוש כרטיסי ברכה. אלו היו עולים כסף שלא לכל אחד היה. מי שלא היה בידו ממון, היה עליו להכין את הכרטיס בעצמו. דבר שארך זמן וגם לא ממש התאים לכל אדם.

הדוכן שלי, דוכן כרטיסי הברכה, היה הדוכן היפה ביותר בכל האזור.

היו אחרים שמכרו מוצרי סדקית, בגדים או נעליים, אבל הדוכן שלי היה מעניין מכולם.

לאורך כל הדרך הצטופפו ילדים. ביקשו להגיע לדוכן שלי ולראות את הכרטיסים המרגשים.

הם היו עומדים סביב הדוכן ומשוחחים בקול רם על הכרטיסים שלפניהם.

"תראו את זה" – היה צועק מישהו, ומצביע על כרטיס עם ציור של רימון פעור פה, שהגרגרים שלו אדומים כדם.

"זה הרבה יותר יפה" – קרא אחר, והצביע על הכרטיס עם השופר, שממנו מסתלסלים קולות בדמות אותיות: שב-רים! תרו-עה, עה, עה!

לפעמים היה אחד הילדים נוגע בכרטיסים מבלי לשים לב, ואז הייתי, אני, מקים קול צעקה, ומסלק את כל האחרים יחד אתו.

אם לא הייתי אני משגיח על הכרטיסים היקרים הללו, מי היה שומר לי עליהם? ומי היה קונה אותם, אילו היו מקומטים ומכוערים?

אבל, על פי רוב, זה עבר בשלום, ילדים באו וילדים הלכו, הכרטיסים נשארו באותו מקום בדיוק, (כל כרטיס עמד במקום הקבוע שלו) , ושימחו בנוכחותם את הילדים, ששנה אחר שנה, חזרו לזירה, מתחו צווארם לראות את המצויר על הכרטיסים שלפניהם, ונהנו עד לב שמיים.

למה הם קראו לי "איש ה'שנות טובות'"?

כי באותה תקופה לא קראו לכרטיסים הללו "כרטיסי ברכה", אלא "שנות טובות" פשוט כך.

וה"שנות טובות" היו שונות ומרהיבות.

היו כאלו פשוטות, חלקות, מצוירות ועדינות - אותן לקחו אנשים פשוטים.

היו "שנות טובות" מצופות ברסיסים של כסף - היו אלו נקודות בולטות, עשויות מרסיסי עופרת, שקישטו את פני הכרטיס.

וחלק קטן מה"שנות טובות" – היו כרטיסים מיוחדים, שעלו כסף רב, והיו מבוקשים בקרב האנשים שממונם בידם. היו אלו כרטיסים גדולים, שיכלו להיפתח לכמה כיוונים, מקושטים, מאוירים, מצופים ברסיסי הכסף ומעניינים הרבה יותר מהרגילים.

כשפתחתי "שנה טובה" כזו להראות לאדם אמיד, נשימתם של הילדים שמסביב הייתה נעתקת, והם היו מסתכלים בדממה מוחלטת, כאילו מתפללים בלבם שרק לא אסלק אותם מהמקום בדיוק בזה הרגע.

את האנשים שקנו את ה"שנות טובות" האלו, הכי אהבתי. כשמכרתי אחת כזו הייתי המאושר באדם באותו היום.

הבעיה הייתה שזה לא קרה בכל יום, ולפעמים, אפילו, לא בעונה.

*

יום אחד נעלמה משולחני "שנה טובה" אחת, מהיקרות ביותר שהיו שם.

הרגשתי שרוגזי עולה מרגע לרגע בזמן שחיפשתי אותה בכל מקום אפשרי.

הרמתי כרטיס אחר כרטיס, וחיפשתי תחתיהם.

פתחתי את מגרת המעטפות, וידעתי מראש שהיא לא תהיה שם.

ואז ניסיתי להיזכר מתי סובבתי את ראשי, או הסחתי את מחשבתי מהכרטיסים.

נזכרתי שכאשר היה במקום הנגיד ישעיהו, והראיתי לו את הכרטיס היפה ביותר, הסתובבתי כדי ללחוץ את ידו לשנה טובה, ולרגע לא הבטתי לצד הדוכן.

ניסיתי להיזכר מי היה באותו רגע ליד הדוכן.

הכרתי את כל הילדים שהסתובבו סביבי, אבל לא זכרתי מי מהם היה באותו רגע ובאותה שנייה.

אט אט נזכרתי. ומי שעלה לי לראש באופן חד, היה הבן של כהן, אלו שגרו במעלה הרחוב, בקומה השלישית, ולהם עשרה ילדי חמד. ילדי חמד היו הם בעיני עד לרגע החשד הזה.

"כן, ודאי" – אמרתי לעצמי, "רק שמעון הזה מסוגל לגנוב מתוך דוכן של 'שנות טובות' את ה'שנה טובה' הכי יקרה ומיוחדת. רק הוא. איך לא חשבתי על כך דקה קודם לכן?".

שמעון הזה כבר לא היה שם באותו רגע, אבל אחד האחים שלו, מבין עשרת הילדים היה שם.

"לך קרא לאחיך", ציוויתי עליו בכעס.

"לאיזה אח?", הוא שאל, ובצדק, אבל אני הייתי עצבני מכדי לענות לו בשלווה.

"לאיזה אח?", ממש צעקתי לעברו. "לשמעון הגנב!".

"לשמעון הגנב?", הוא הביט בי בפני תם. "אין לי אח כזה", ענה אחר שנייה בשיא הטבעיות.

"גם אני חשבתי שאין לך אח כזה", צעקתי, "אבל כנראה שכן, לך תאמר לו שאם לא בא מיד להחזיר לי את ה'שנה טובה' שלקח, אני קורא למשטרה, שמעת?".

הוא לא הבין, כנראה, מה אני רוצה, אבל מרוב פחד, נשא את רגליו והסתלק מן המקום בין רגע.

שמעון הגנב לא הגיע אתו בחזרה. הרגשתי שהוא פוחד מהצעקות שלי, או מכך שאומר לו להחזיר את הכרטיס שגנב, ואמרתי לעצמי: "נו, נו, בטח שיפחד, אלא מה?".

בשעה 7 בערב, בשעת החשיכה, נעלתי את דוכני.

יום רע היה היום הזה, יום רע מאוד. הקונים לא מיהרו לבוא, ואלו שבאו לא קנו הרבה, כל אחד כרטיס אחד פשוט.

מסוג הימים שבהם הצטערתי שזו מלאכתי, כי אין פרנסה בצידה.

יצאתי לביתי ועברתי בדרך בבניין של משפחת כהן.

טיפסתי לקומה השלישית, כולי אדום מכעס וחמה.

אבא כהן היה שם בפתח, גדול, מגושם, פי שניים ממני בגודל.

"מה אתה רוצה?", הוא שאל, כבר שמע מהבן שלו על מה אני מדבר.

מיד ידעתי שאין לי מה להמשיך.

אבא כהן זה לא סתם ילד קטן. זה אדם גדול, חזק, אימתני.

מה לי, הנמוך והצולע, ולו?

"הבן שלך גנב לי 'שנה טובה' הכי יקרה שלי, אני רוצה שיחזיר אותה ומיד, אחרת תהיה לו עבירה גדולה מאוד לראש השנה".

"הבן שלי לא גנב כלום", הוא נשמע לי מאיים, "ואני מציע לך  לחשוב על העבירה שתהיה לך בעצמך לכבוד ראש השנה, על זה שאתה חושד בכשרים, הבן שלי לא גנב, כל הילדים שלי ישרים!".

בתחילה עוד התווכחתי: "ישרים? איך אתה יכול לקרוא להם ישרים, כשיש לך בן גנב?".

המשכתי וצעקתי: "ילדים שגוזלים לאדם את הפרנסה שלו הם לא ילדים ישרים!".

אבל אחרי שאמרתי עוד משפט כזה ועוד אחד כזה, ידעתי שאין לי מה לומר עוד.

יותר מאשר להסביר לאבא שהבן שלו חטא, אין לי מה לעשות.

לפנות למשטרה? ומה אומר להם? ישאלו אותי אם יש לי הוכחות, ואין לי כאלו.

"רגע", אמרתי לעצמי. "אם אין לי הוכחות, אז איך אני בטוח כל כך שהוא הגנב? אולי זה החבר שלו, שהיה לידו, זלצר?".

כשראיתי שהתחלתי להתבלבל, כבר לא הייתי ממש בטוח במה שחשדתי קודם. בלעתי את לשוני ונצרתי את מילותי.

שרכתי את רגלי לביתי בעצלתיים.

"הפסדתי היום הרבה כסף", אמרתי לאשתי. "לא מספיק שלא הרווחתי, גם הילד של כהן גנב לי 'שנה טובה' יקרה. אני לא יודע מה לעשות, אם לא אצליח למכור יותר מחר ומוחרתיים, לא אוכל לקנות אוכל לחג".

אשתי נדה לי בראשה. לא היה לה מה לומר כדי לעודדני.

*

ה' עזר לי, לא  זוכר באיזה אופן, ואוכל לחג היה לי בסוף.

כך עבר לו תשרי, וחודש כסלו התקרב.

בחודש כסלו העמדתי בכל שנה את אותו דוכן במרכז השכונה, ועליו מכלי שמן זית למאור.

בכל שנה הרגשתי את ההתרגשות בכל עצמותי. זה היה מרגש, לעמוד ולמכור שמן זית למאור. לדעת שאנשים מקיימים את המצווה ומדליקים את הנרות בשמן שאני מכרתי להם בעצמי.

בשנה זו, עוד לפני שהגיע ערב חנוכה, כל הזמן חשבתי לעצמי מה עושים כדי שילדים פרחחים לא יזיקו לי, ולא יגנבו לי משהו מהדוכן.

"אמנם" – כך הרגעתי את עצמי, "הם לא יגנבו מכל שמן, מכל שמן הוא לא כרטיס ברכה, זה לא מספיק מגרה ילדים".

אבל בכל זאת, חששתי, ו"אם יגנבו לי מטבע כסף, כשלא אשים לב? ילדים הם פרחחים!", ומול עיני עמד הבן של כהן, הפרחח הקטן העלוב הזה.

בחנוכה, על פי רוב, הרווחתי מעט יותר מאשר באלול, מכרטיסי הברכה.

הייתה לי תקווה בלב, שכך יהיה גם השנה.

הוצאתי את המפה הכחולה מהארגז במחסן שלי, אותה מפה שעליה הנחתי את כרטיסי הברכה.

פתחתי את קיפוליה, והנה, מבין הקפלים התעופף לו דבר מה.

בשנייה הראשונה לא קלטתי מה זה, אבל אחר שנייה תפסתי במה מדובר.

הייתה זו ה"שנה טובה" היקרה שלי. זו שבגללה חשדתי בבן של כהן.

הבטתי ב"שנה טובה", שהייתה עכשיו שרועה על גבי הרצפה במחסני, ולא התכופפתי אפילו להרימה. לא הרגשתי כל שמחה בתוכי.

רק אחר כמה דקות התכופפתי להרימה.

כן, זו ה"שנה טובה" החסרה. בלי ספק בכלל. זה אומר שהבן של כהן לא נגע ב"שנות טובות". ואם לא נגע -איך יכולתי לומר שכן?

איך יכולתי לחשוד בו?

הכנסתי את ה"שנה טובה" הזו לתוך ארגז ה"שנות טובות" שהיה במחסן, והתפניתי להוציא את הדוכן, לגרור אותו למרכז השכונה ולהביא את השמנים.

"אתה צריך עזרה?", שמעתי קול מאחורי.

"כן", השבתי, בלי להסתובב בכלל ולראות מי זה.

שני בנים של כהן היו שם. הם תפסו מיד את השולחן, כל אחד בצד אחר, והעבירו אותו למקום שאני מניח בו את הדוכן באופן קבוע.

"אתה צריך שנעביר גם את השמן?", הם שאלו אותי.

"כן, בטח", עניתי, כי זה ממש עזר לי שמישהו נותן יד וסוחב יחד אתי.

הם הלכו וחזרו, הלכו וחזרו כמה פעמים, עם ארגזים שבתוכם בקבוקי השמן שאני עוסק במכירתם.

"תגידו לאח שלכם שאני מבקש סליחה", אמרתי להם.

"למה מבקש סליחה?", הם נעצרו מולי, וניכר היה עליהם שאינם מבינים.

"כי חשדתי בו סתם כך", אמרתי. "לא הייתי צריך לחשוד בו, זה אסור!".

הם לא הבינו. היה ברור לי מפניהם שלא ידעו מהחשד.

"איזה אח?", הם שאלו, והסתכלו זה על זה.

"שמעון!", אמרתי. "שמעון הג...". רציתי לומר "הגנב", אבל שיניתי ברגע האחרון: "שמעון הגאון!".

כשהגיע אבא כהן לדוכן, לאחר שעה קלה, הייתי בטוח שבא כדי לצעוק עלי, ובצדק. השפלתי את מבטי.

אבל התברר שהוא בא כדי לקנות שמן, וכדי לומר לי שלא אדאג. הבן שלו, שמעון, שכיניתי אותו בשם "גנב", לא ידע בכלל שאני חושד בו.

עכשיו הסתבר שאז, כשביקשתי מאחד האחים של שמעון שיקרא לו, שמע אביו את הדברים ועצר את האח הזה.

"לא! אל תאמר זאת לאחיך", אמר לו, "אסור לחשוד לשווא, ואני לא רוצה ששמעון ישנא את איש ה'שנות טובות', כי חשד בו לשווא".

נזכרתי שכשאני הגעתי לבית, דיבר אתי האב בחדר המדרגות. עכשיו הבנתי שעשה זאת,  כי לא רצה שהבן ישמע שאני חושד בו.

כך "ניטרל" אב המשפחה את החשד מבנו. כך סמך עליו, והציל אותי מפורענות החשד.

כפיתי עליו לקחת מיכל שמן בחצי מחיר. הוא לא רצה, דאג לפרנסתי, אבל אני ידעתי שזה מה שאני רוצה, ורק על ידי זה, לפי הרגשתי, שלא הייתה קשורה בכלל למציאות, אוכל לכפר באמת על חטאי.

הוא הרהר רגע ושניים, חכך בדעתו. ולבסוף הסכים לקבל את ההנחה, כנראה רק בשביל ההרגשה שלי.

מאותו יום, ועשרות שנים חלפו מאז, לא חשדתי עוד בשום אדם עד שהוכחה פשיעתו.

חשד שווא יכול לצלק אדם לכל חייו. מזל שישנם הורים, כמו אבא כהן, שיודעים לסמוך על ילדיהם ולהאמין בצדקתם.