"הכעסים והכאבים שלי חזקים יותר מכל דבר. אי אפשר לשלוט בהם"

"אני מרגישה שאני לא יכולה לתפקד. מתוסכלת כל כך מהשיחה שהייתה לי עם אמא שלי. ישבתי מולה והרגשתי כמה היא לא מצליחה להכיל את כל הכעס שיש לי עליה ועל אבא שלי, כמה כואב לי שהם פגעו בי כל כך", אמרה דפנה בעצב.

"איך היא הגיבה?", שאלתי.

"התגוננה והתחילה להגיד לי שהיא לא יודעת על מה אני מדברת. נפגעתי והתאכזבתי כל כך, אחרי כל השנים האלה היא לא מסוגלת להתבונן רגע ולהבין את הטעויות שהיא עשתה.

"קראתי כל כך הרבה ספרים ושמעתי מלא הרצאות על 'מח שליט על הלב', ועל זה שאם אתבונן בצורה נכונה על המצב אני אצליח לשלוט על הרגשות שלי. אבל זה פשוט לא מצליח. אני מרגישה שהכעסים והכאבים שלי חזקים יותר מכל דבר בעולם הזה. אני מנסה לשלוט עליהם, לנווט אותם, לרכך אותם… זה פשוט לא עוזר, אני לא מצליחה.

"הייתי בקורס שלם של חשיבה חיובית וזה פשוט לא עזר, אני מרגישה שאני מחריבה את החיים שלי בידיים שלי", התפרצה דפנה בבכי.

"דפנה, בואי ננסה לחזור לאותם רגעים עם אמא שלך. תתארי לי את הסיטואציה, מתי זה קרה? איפה? מי היה?".

"זה היה ביום חמישי בערב. אבא שלי נשאר עד מאוחר בעסק שלו. הדגים של שבת מתבשלים על הכיריים, האחים הקטנים שלי צופים בתוכניות ילדים, ויש הרבה רעש".

"בואי תעצמי עיניים. תאפשרי לעצמך, לרגע, לחזור לאותה סיטואציה, שאת מדברת עם אמא שלך, מריחה את הדגים, יש רעש מתוכניות הילדים ואמא שלך מאכזבת אותך כל כך בתשובה הזאת. איזו הרגשה עולה לך כעת?", שאלתי.

"הרגשה של כאב חזק", ענתה.

"לכל רגש יש ביטוי פיזי בגוף. איפה את מרגישה את הכאב הזה בגוף?", שאלתי.

"בחזה", ענתה.

"איזו תחושה גופנית הכאב הזה יוצר לך בחזה?", שאלתי.

"כיווץ חד כזה", ענתה.

"בואי נסתכל פנימה לחזה? תתארי לי את תחושת הכיווץ הזו. מה הדימוי הראשון-הראשון שעולה לך?".

"אגרוף מכווץ קטן", ענתה.

"כשאת רואה את האגרוף המכווץ הזה, מה את מרגישה כלפיו?", שאלתי.

"כעס. אני רוצה שיצא ממני כבר…".

"בואי ננסה לרגע לעשות מהלך שבו את תהיי האגרוף. איך זה מרגיש להיות האגרוף?".

"אני מרגישה חוזק, עוצמה, כאילו יש לי הרבה כוח. רגע, אני מרגישה משהו חדש, מוזר. קודם הרגשתי כעס, אחר כך כוח, ועכשיו עולה לי פחד. מה קורה פה?", שאלה.

"בואי נעשה עצירה לרגע, ואסביר לך מה עשינו בתהליך הזה, שבו העלינו דימוי לרגש.

"העלאת הדימוי אפשרה לנו לפגוש רגש מאיים ועוצמתי בצורה מווסתת. אותו רגש שעד לפני רגע צבע את כל העולם הרגשי שלך, וגרם לכולך להיות מזוהה איתו, הפך להיות משהו שאפשר גם להתבונן עליו.

"ברגע שאפשרנו לאותו רגש לתפוס מקום, הוא כבר לא היה צריך את כל הבמה, והוא נכנס לממדים שלו - לא יותר ולא פחות מהמקום האמיתי שהוא מבקש לתפוס ולהופיע בו.

"כשמתרחש מהלך כזה, הנפש נותנת מקום ומאפשרת לעוד רגשות להתגלות, כך שברגע שאותו רגש קיבל גבול – הוא לא יתפשט בלי סוף וישתלט על כל חלקי הנפש", הסברתי.

"אבל למה צריך לעשות את זה דווקא דרך הגוף?", שאלה דפנה.

"הגוף לא משקר. ככה הנפש מדברת איתנו, דרך הגוף, דרך התחושות. זו שפה שכדי להכיר אותה, נצטרך לתרגל אותה שוב ושוב.

"יש סיבה נוספת שאנחנו עובדות עם הגוף, והיא להימנע מסכנת הריחוף".

"סכנת הריחוף?", שאלה דפנה בפליאה.

"כן. אנחנו מתעסקות פה בהרבה חלקים נפשיים מופשטים. נוצרת מעין סכנה של ריחוף, מצב שבו הגוף מתנתק, ואז אנחנו פועלות לפי שכל, אבל הגוף נמצא במקום אחר לגמרי. אנחנו צריכות שהגוף ישמש לנו כעוגן. דרך הפניה לגוף אנו מאפשרים לעצמנו לחוות את הנפש בצורה אותנטית ומחוברת".

"ולמה דווקא על ידי דימוי?", שאלה דפנה בסקרנות.

"הדימוי מאפשר לך להיפגש מחדש עם הרגש בצורה שתאפשר ללמוד אותו מחדש, להקשיב לו באמת, בלי להיות תלויה באותם קיבעונות שהיו סביב אותו רגש.

"דרך הדימוי הנובע נלמד להקשיב לשלווה הפנימית האמיתית שקיימת בתוכך, ונעקוף את כל המחסומים שהעולם השכלי והעולם הרגשי שלנו מציב בדרך.

"דרך הדמיון, סוף כל סוף נצליח לדבר בשפת הנפש, ונאפשר לכל הכוחות להתמקם במקום מדויק עבורם, שיאפשר לכל מנעד הרגשות להתגלות. ככה תוכלי לזכות בחיים בריאים ומאוזנים".

בהשראת שיטת דמיונובע (מתוך לימודי הכשרת המנחים במכון דמיונובע).

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן