גילוי מפתיע בפרשת הקללות: איך האזהרות מובילות לשמחה אמיתית?

אנחנו רגילים להתייחס לפרשת כי תבוא כאל פרשת הקללות, פרשה שמטילה עצב ומורא, ובה קללות, שרבות מהן ראינו מתגשמות, למרבה הצער.

אך כאשר קוראים את פרשת כי תבוא, מגלים בה הרבה שמחה. שהרי שם הפרשה ותחילת דבריה הוא "כי תבוא אל הארץ". סוף סוף עם ישראל מגיע אל המנוחה והנחלה. אחרי כמה פרשות שעוסקות במלחמות וב"כי תצא למלחמה", מגיע הזמן של הביאה לארץ, אותו זמן שיעקב כינה אותו "אחרית הימים" כאשר תיאר את נחלות השבטים.

הפרשה פותחת בתיאור איך לשמוח: ושמחת בכל הטוב, בכל השפע של הגפן והתאנה. באים למקדש, ושם מזכירים את הצרות והיציאה מהם. וחולקים את היבול עם הכהן, ואח"כ עם העני. וזו הצורה שבה צריכים לשמוח בארץ. מצהירים "לא אכלתי באוני", לא אכלתי מהקדשים בזמן אנינות ואבלות וצער, עשיתי הכל בשמחה, "עשיתי כאשר ציויתני" – פרש רש"י: שמחתי ושמחתי.

לכל דבר טוב יש תנאים וגבולות. כאשר אדם קונה רכב חדש, או מכשיר חדש, דבר ראשון הוא צריך לקרוא את הוראות הבטיחות, שם נמצאות הרבה אזהרות שנראות מפחידות, אבל משמעותן היא איך לנצל ולהפיק את המיטב מהמכשיר החדש, מבלי לקלקל אותו או לסכן את המשתמש. להבדיל מהאזהרות על הסיגריות, שמשמעותן היא: אם אכפת לך מעצמך – תברח מהמוצר הזה, הרי שבדרך כלל האזהרות בעלוני המידע משמעותן היא: תיהנה עד בלי די, רק תזכור מה שצריך לזכור, למשל שאם תעשה את זה בידיים רטובות אתה עלול להתחשמל. כך תוכל להמשיך ולהשתמש במוצר שנים רבות.

זוהי המשמעות של הקללות, "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה". עבודת ה' צריכה להיות בשמחה. אתה הרי לא רוצה לראות, לשמוע ולדעת על השדפון והירקון הקדחת והבהלת – לכן תעבוד את ה' בשמחה, אל תחשוב על הקללות והצרות, רק על עבודת ה'. אם תשמח – לא  תדע מכל זה, מכה שלא כתובה אפילו בתורה, אתה לא יודע איך קוראים לה, ולא תדע כל עוד אתה עובד את ה' בשמחה...

ישנם אנשים שהם זהירים מאד, ולפעמים הם אפילו נהנים לתאר את הנזקים שהם חוסכים לעצמם. תמיד יש מי שיסביר תמיד כיצד התפריט המיוחד שלו מונע את המחלה הנוראה פלונית, ואת העייפות וכאבי הראש שיש לאחרים, וכו' וכו'. הוא לא מפחד מן התיאורים האלו, להיפך – הוא מאושר מכך שדרכו הטבעית מרחיקה ממנו כל חולי וכל מכה. אפילו מתנגדי חיסונים נהנים לתאר כמה נוראים החיסונים...

דבר מעניין מלמדת אותנו התורה: אחרי המעמד של הברכה והקללה, על הר גריזים והר עיבל, מצווה יהושע בן נון לבנות מזבח ולכתוב את דברי התורה על המזבח – על הר עיבל. אך מדוע על הר עיבל? הרי זהו הר הקללה?

התשובה היא שהר עיבל אינו הר קללה – הוא הר שעובדים בו את ה'. הידיעה על קיומן של קללות היא תנאי מקדים לעבודת ה', לשמחה. המזבח עומד על המקום שבו הודיעו את הקללות, כמו שהתורה והברית נכרתו אחרי שה' הודיע את הקללות, הנה אני נותן לפניכם את הברכה ואת הקללה את החיים ואת המוות, ובחרת בחיים. זה הסיפור – התורה מסבירה לנו מהם חיים. מזבח וכתיבת התורה – זה החיים, זה מבטל את הקללות שנאמרו באותו מקום. הקללות לא תבואנה כל עוד אנחנו בוחרים בחיים. אין הר קללה, ואין קללה בכלל, כל עוד אנחנו בוחרים בחיים. רשימת המחלות היא רשימה של דברים שה' חוסך מאיתנו.

לכן הסיפור של פרשת כי תבוא הוא הסיפור של השמחה. היא מלמדת אותנו איך שמחים באמת. שמחה של הוללות דומה לעישון סיגריות: האזהרות שעל החפיסה מתגשמות לאט-לאט. שמחה של מצווה היא רק חיים ורק טוב, וכאשר ראיתם את מצרים לא תוסיפו לראותם עד עולם – כאשר שמעתם את הקללות, לא תדעו מהן יותר, כי תפקידכם הוא לעבוד את ה' בשמחה.