פרשת כי תבוא: הדרך המדהימה של ר' חיים מוולוז'ין להוכיח חבר

פרשת "כי תבוא" נקראת בסמוך לימים הגורליים ביותר בשנה – ראש השנה ועשרת ימי תשובה, והיא נושאת מסרים רבים, כיצד לעבור תקופה מיוחדת זו בהצלחה מרבית. כך היא פרשת הברכות והקללות. התורה מאריכה בפרטי פרטים ומציירת במוחשיות את התוצאות של מעשינו, לטוב, או חלילה למוטב.

המטרה המרכזית בקריאת פרשה זו בסמוך לימי הדין היא לעורר את האדם ולהקיצו מתרדמתו.

פרשת הברכות והקללות המובאת בפרשתנו אמורה לעורר את האדם ולומר לו דבר חשוב: יש השלכות קריטיות לכל מעשה שאתה עושה. יש השלכות למעשה טוב, והשלכות למעשה לא טוב. אתה לבדך נושא באחריות על כל מעשה, וכפי שאומרים אנו בפיוט "ונתנה תוקף" בימים הנוראים: "אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵד וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר וּמוֹנֶה. וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת, וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת, וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא. וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּו...". בורא עולם הוא גם דיין, גם מוכיח, גם יודע, גם עד, גם כותב הכל, וגם סופר הכל – והאדם עצמו חתום על כל סעיף. אין שכחה ואין אפשרות להתחמק. הכל מתועד, ועל בסיס תיעוד זה קובע הבורא כיצד תיראה השנה הבאה.

בפרשתנו מרוכזות תוכחות לא פשוטות.

כשהקדוש ברוך הוא מוכיח את עם ישראל – התוכחות מתקבלות משום שיודעים אנו שהוא אבינו, אב הרחמן. ברור לנו שהתוכחות נאמרות מתוך רחמים עצומים ואהבה ללא גבולות.

נעבור אלינו – בני האדם, ונראה רעיון מדהים, אקטואלי ומעשי, לקראת ימי הדין והרחמים.

אחת המצוות בתורה היא מצוות תוכחה – "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא י"ט, י"ז). בהזדמנויות קודמות שוחחנו אודות משמעות מצווה מיוחדת זו והדרך הנכונה לקיימה. האתגר הגדול בתוכחה בין אדם לחברו הוא, שנותן התוכחה לא תמיד משמיע אותה מתוך דאגה כנה לטובת חברו, אלא מתוך ניסיון להגדיל את עצמו. גם מקבל התוכחה לא בטוח בכוונותיו הטהורות של המוכיח, כך שהתוכחה מסוגלת לייצר מתח בין המוכיח למקבל.

רבי חיים מוואלז'ין ("רוח חיים" על מסכת אבות, פרק ב') כותב רעיון מהפכני כיצד ניתן להוכיח את החבר באופן הטוב ביותר, ודבריו יכולים לסייע לנו מאוד בתוכחה הפנימית שלנו מול עצמינו.

המשנה (אבות ב', א') כותבת: "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". כלומר: כל מעשה צריך לפאר את מי שעושה אותו. אדם צריך להיות גאה במעשיו (כמובן, בגאווה חיובית עסקינן). כשאדם יודע שלאחר מעשה מסוים הוא יצטרך להתנצל ולהצדיק את עצמו באמצעות תירוצים שונים, זהו מעשה שאינו תפארת לעושהו. הוא לא מתגאה במעשה הזה וזהו סימן שהוא לא הכי כשר, לעומת זאת, אם אדם חש בטוב במעשה אשר הוא עושה, והוא גורם לו לתפארת פנימית בלי צורך לחפש עבורו הצדקה, סימן שהמעשה הזה חיובי.

רבי חיים מוולוז'ין כותב על המשנה הזו הסבר שונה, מדהים ומקורי.

מכירים אנו את הפסוק במשלי: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כ"ז, י"ט). המים הם מראה של האדם, והם משקפים בדיוק רב את צורתו. הלב הוא כמו מים. אתה רוצה לראות את הלב שלך? אתה רוצה לבחון האם הלב שלך נקי? האם המחשבות שלך נקיות? האם המעשים שלך חיוביים? תסתכל על הלב ועל המעשים של חבר שלך, והם ישמשו לך כמראה. נבאר.

בפשטות כוונת הפסוק "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" היא, שהלבבות של שני אנשים "מתקשרים" ביניהם מבלי יכולת לזייף את התקשורת. כלומר, כאשר אדם מרגיש לא טוב כלפי חברו, כשהוא כועס עליו, מקפיד עליו או שיש בליבו עליו, גם אם הוא לא יראה שום דבר כלפי חוץ – הלבבות מרגישים זה את זה והשני ירגיש זאת. ככל שיש קירבה גדולה יותר בין שני אנשים, כך הלבבות קרובים יותר ומשדרים את התחושות ההדדיות באופן חזק יותר, גם בלי מילים. כמדומני שכולם מכירים את זה.

כאן מגיעה המשנה עם תובנה עצימה – התלמוד במסכת קידושין (ע ע"ב) כותב: "כל הפוסל, במומו פוסל" (עיין שם במשמעות ההלכתית המשפט). כך כותב רבי חיים מוולאז'ין: "כי הנה ידוע כי 'כל הפוסל במומו פוסל' (קידושין ע ע"ב). וכי מי שהוא זך לבב, לא ירגיש כלל ערמת וחטאי הבריות. אך מי שהוא בעצמו כן, יערים ומלוכלך בחטאים, הוא מרגיש מיד בחברו העושה כמעשהו. והכרת פשעי חברו הוא כמו מראה מלוטשה המראה לאדם צורה כצורתו, אם לבן ואם מפוחם, והרואה צורה מפוחמת במראה הלא ידע כי בנפשו הוא וליבון הוא צריך.

"וזה שכתוב 'כמים הפנים לפנים', הצורה אשר רואה לעומתו במים, כן צורת עצמו, כן לב האדם לאדם,מה שהוא רואה ומכיר בחברו, גם בקרבו תשכון העוול והחטא הלזה. ומה שרואה חטא בחברו, הוא בעצמו יפשפש במעשיו כי יש בו אותו חטא... ולכן הזהיר התנא שיראה על עצמו כמו שרואה על חברו... שילמוד כל אופני ענייניו כמו שרואה ומתדמה על חברו, וידון מזה על עצמו".

נבאר את דבריו המדהימים.

כשאתה רואה שהחבר שלך עשה חטא או שאתה רואה בו ליקוי מוסרי, הדבר הראשון שאתה צריך לחשוב עליו זה על עצמיך. על העולם הפנימי שלך. אם ראית פסול אצל החבר, תבדוק טוב טוב אם הפסול הזה לא קיים בך, משום שאדם רואה את השני ומפרש את מעשיו בהתאם לעולם המושגים שלו.

ישנם כל מיני תרגילים פסיכולוגיים ומבחני אישיות על ידי שמראים לאדם תמונה או ציור, שניתן לפרשם בכל מיני צורות, ולפי הפרשנות של התמונה ניתן להבין את עולם המושגים של מי שמפרש אותה. זה הטבע. אדם רואה את העולם לפי עולם המושגים שלו. כשאדם רוכש משקפים חדשות, הוא לפתע יתבונן במשקפים של הסובבים אותו, וכשאדם רוכש רכב מדגם מסוים, הוא פתאום יראה את הדגם הזה בכל מקום. אדם רואה את הסביבה בהתאם למה שמונח בראש שלו.

ככה זה גם ביחס להתנהגות של הזולת. כשאתה רואה כשהחבר חוטא ואתה רוצה להוכיח אותו כדי להשיבו לדרך הישר, לפני הכל - רגע, תעצור, תבדוק, מי אמר לך שהוא בכלל חטא? אולי אתה מפרש את מעשיו באור שלילי בגלל שככה אתה עצמיך מתנהג, ואתה משליך את מה שאתה עושה על מה שהוא עושה? האם אתה בטוח שהוא אכן חטא? אולי תדון אותו לכף זכות?

גדולי ישראל לאורך כל הדורות ידעו לסנגר על היחידים ועל הכלל כי זה היה עולמם האישי. עולמם האישי היה נקי, וממילא הם ראו נקיות גם באחרים. זה לא אומר שאנחנו חיים בעולם אוטופי ללא חטאים, וודאי שיש מצוות תוכחה, אבל כדי שהתוכחה תושמע ותתקבל על אוזן החוטא, דבר ראשון תבדוק את עצמיך האם בכלל המעשים של השני הם בעצם מראה של המעשים שלך, ואם כן – רוץ תתקן את עצמיך. אחרי שתנקה את עצמיך, תיתן מבט נוסף על השני ואולי תגלה שבעצם אפשר לדון אותו לכף זכות ואין כרגע מקום לתוכחה, וגם אם כן, התוכחה תגיע מתוך מקום שלם ונקי הרבה יותר.

לפי זה, המשנה מקבלת משמעות נוספת. "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". לפי איך שאדם דן את מעשי בני האדם האחרים, כך הוא יידע ויכיר את מעשיו שלו.

אלו דבריו של רבי חיים מוולאז'ין.

אם יורשה לי להוסיף משהו, יודעים אנו שעם ישראל הוא כגוף אחד (עיין תלמוד ירושלמי, נדרים פרק ט', ד'). ברגע שאתה מתקן את עצמך, באופן אוטומטי אתה משפיע גם על הסביבה שלך, כך שלא תמיד יש צורך להוכיח את החבר במילים. הוא פשוט יראה את ההתנהגות הטובה שלך, וזה לבד כבר יעשה את העבודה.