"סבתא חזרה מהשבי, אבל החיים שלה השתנו ב-180 מעלות"

כמעט שנים עשר חודשים חלפו מאז פרוץ המלחמה, אך יש תמונות שנצרבו בתודעה של כולנו, הן הפכו לסמל של המתקפה המחרידה, ואינן עוזבות.

כזו היא תמונתה של יפה אדר שנחטפה מביתה בקיבוץ ניר עוז, כשהיא ישובה על הקולנועית. יפה, בת ה-86 נחטפה לעזה, ושוחררה כעבור 49 ימים בפעימה הראשונה של עסקת החטופים. באותו יום נחטף גם נכדה הבכור, אמיר אדר, שיצא להגן על הבית ועל הקיבוץ שכל כך אהב, אך מצא את מותו בידי מחבלי החמאס. רק לאחר תשעים יום מהחטיפה הודיעו למשפחתו הכאובה על כך שנרצח ושגופתו מוחזקת בעזה.

כיום, כשמציינים כמעט שנה למתקפת הפתע בשמחת תורה, משתפת אוריאן אדר, נכדתה של יפה, בחוויה הנוראית שעברה על סבתה ועליהם כמשפחה, וגם חושפת מה עובר עליה בימים אלו, ואיך היא ממשיכה לחיות כאשר אפילו לבית המוכר שלה אין לה אפשרות לחזור.

הסבתא, יפה אדר (צילום: באדיבות המשפחה)

חיים במתנה

"הסרטון של סבתא על הקולנועית נחשף עוד באותו יום של החטיפה, ודרכו גילינו שהיא נחטפה", מספרת אוריאן. "מרגע שפורסם הסרטון והבנו שהיא בעזה, התחיל סיוט של ארבעים ותשעה ימים, בו לא נחנו לרגע, ניסינו להפעיל את כל מי שאפשר, לעשות כל מה שביכולתנו כדי לחלץ משם את סבתא.

"אני זוכרת שבאחד הימים יצרה איתנו קשר הקצינה האחראית על משפחתנו ואמרה שיש לה אות חיים מסבתא. שאלתי אותה ממתי אות החיים, והיא השיבה: 'מלפני כמה ימים'. התגובה שלי הייתה: 'זה לא שווה כלום, אל תספרו לנו על אותות חיים של כמה ימים, כי אין להם משמעות. זה שאדם היה חי לפני כמה ימים בשבי, לא אומר שגם עכשיו הוא חי'".

אוריאן שותקת לרגע, ומציינת כי ככל שחולפים הימים, והחטופים עדיין מצויים בעזה, כשרבים מהם מוצאים שם למרבה הצער את מותם, היא מבינה עד כמה שהדברים שאמרה היו מדויקים. "גם עכשיו, כשאנו מדברות ייתכן שיש בעזה חטוף חי שעוד מחזיק בתקווה, ובעוד עשר דקות הוא יסיים את חייו חלילה בצורה הכי מזעזעת שיכולה להיות. גם אצלנו פיעמה כל הזמן התחושה שכל עוד אנחנו לא רואים את סבתא ומוודאים שמצבה טוב, אנחנו ממשיכים לחשוש. כך אכן היה. ממש לא הצלחנו לנשום באותם ימים, ואפילו כשכבר שחררו את סבתא והיינו בדרכנו לבית החולים כדי לפגוש אותה, אמר לי אבא, הבן של סבתא: 'איזה כיף', ואני השבתי לו: 'אבא, חכה, עד שהם לא בידיים ישראליות זה לא נגמר'. ההבנה הזו שעד שהכל קורה אי אפשר להאמין לכלום, ושכל דבר עלול להשתנות עד לרגע האחרון, ליוותה אותנו כל הזמן, וכיום, כשאנו רואים את ההצעות לעסקאות שעולות ויורדות שוב ושוב, אנו מבינים כמה שצדקנו".

מתי נודע לכם על כך שסבתא משתחררת?

"קיבלנו את ההודעה יום לפני השחרור, כאשר מיד לאחר שהוצגו הרשימות, התקשרו אלינו מהצבא והודיעו שסבתא מופיעה בהן. אבל כפי שציינתי, עד לרגע בו ראינו את סבתא כשהיא צועדת לעברנו בריאה ושלמה, עוד לא הרשינו לעצמנו לנשום לרווחה ולהודות על כך שהיא קיבלה את חייה בחזרה".

הנכדה, אוריאן אדר

לא חוזרים לשגרה

"סבתא חזרה לחיים", אומרת אוריאן, "אבל אלו חיים מאוד מורכבים, כי אמנם היא קיבלה את חייה בחזרה, והיא מאוד מעריכה כל דבר קטן, אך אי אפשר להתעלם מכך שהיא חיה בסיטואציה קשה מאוד, כשהיא יודעת שאנשים רבים שהיא מכירה עדיין נותרו בעזה. היא סוחבת איתה רגשות אשם, כאב וסבל, כי בשונה מרוב אזרחי המדינה, היא יודעת מה עובר על החטופים, והתחושה של: 'למה ניצלתי והם לא?' מלווה אותה כל הזמן. שוחחתי איתה לאחרונה, אחרי שנודע על רצח ששת החטופים בשבי, והיא ממש בכתה לי בטלפון, עם תחושה קשה של חוסר אונים, כי היא הייתה רוצה כל כך לפעול ולעשות משהו למענם, אך אין לה אפשרות".

מה סבתא מספרת על השבי? מה נתן לה כוח לשרוד במשך 49 ימים?

"סבתא טוענת כל הזמן שכוחות הנפש גברו על כוחות הגוף. היא מספרת על כך שחיזקה את עצמה כל הימים במחשבה שהיא עוד תחזור לילדים, לנכדים ולנינים שלה. באותו זמן היא לא ידעה מה קורה אתנו, אבל היא שכנעה את עצמה שכולנו בריאים ושלמים, ממתינים לה ובקרוב היא תשוחרר ונתאחד יחד. זה מדהים כמה כוח יכולה האמונה לתת לבני אדם, כי היא אישה לא צעירה בכלל, והתנאים ששהתה בהם היו קשים מאוד, יותר מכפי שניתן להעלות על הדעת".

והייתה גם הרוח שחיזקה אותה. "סבתא מספרת שבזמנים של קושי היא הייתה שרה לעצמה שירים ומנסה לחזק את עצמה כל הזמן. אני באמת בטוחה שהאמונה והאופטימיות עזרו לה להעביר 49 יום בשבי, אך האם אפשר באמצעות כוחו נפש לשרוד כך במשך שנה? זה כבר ממש לא בטוח".

היו איתה חטופים נוספים?

"סבתא הייתה במשך רוב הזמן עם חטופים נוספים, שאת חלקם היא הכירה מהקיבוץ ואת חלקם לא. בסופו של דבר כל אלו ששהו איתה בזמן השבי, הושבו בפעימות של העסקה, אבל כמובן שסבתא מכירה עוד הרבה מאוד חטופים מהקיבוץ וכן מקיבוצים שכנים שנחטפו ולא שבו. קשה לה מאוד עם המחשבה על כך. היא אמנם בארץ, אבל ליבה ומחשבותיה נותרו לגמרי בעזה.

"בכלל, סבתא לא שבה לרגע למציאות החיים שהייתה לה בעבר, ואין שום נקודת השקה בין המקום בו היא מתגוררת כיום לבין קיבוץ נחל עוז. כל החיים שלה נקטעו, אפילו לבית שלה היא לא מסוגלת לחזור, כי אין אפשרות לשוב להתגורר בקיבוץ. החיים שלה השתנו ללא ספק, ועוד יותר מכך השתנו חייהם של 101 החטופים שעדיין בעזה. ברור שחייבים לעשות הכל כדי לחלץ אותם".

גם עסקאות מפוקפקות?

"אני לא מונחת בפרטי העסקאות, אבל כנכדה של סבתא שלי שעוד סוחבת טראומות קשות מהשבי, וכבת דודה של תמיר, שגופתו  מוחזקת בידי המחבלים, ברור לי שלא ייתכן שהמדינה תצליח להתאושש אחרי המלחמה ולשוב לעצמה, אם החטופים לא ישובו ויחזרו אלינו כולם, ללא יוצא מן הכלל".

את מאמינה שזה יכול לקרות?

"אני מנסה מאוד לשמור על אופטימיות, או לפחות על שברירי אופטימיות, כי דבר אחד ברור לי – כולנו חייבים להגיע למצב בו נוכל לקום בבוקר ולהגיד בוודאות שעשינו כל מה שאנחנו יכולים כדי שהחטופים יחזרו. זוהי החובה שלנו, כי אנחנו עם שמקדש את החיים, ויש לנו הסכם בסיסי עם המדינה והעומדים בראשה – שאם חלילה יקרה לנו משהו, הם יעשו הכל כדי להחזיר אותנו.

"אז כן, אני אופטימית, כי אני בטוחה שזה יקרה, וגם מאמינה שאחרי שהחטופים יחזרו, נצליח כולנו לבנות כאן משהו טוב בהרבה ממה שהיה, כי דווקא השיקום והיציאה מהטרגדיה הקשה הזו שכולנו שותפים לה – הם אלו שיכולים לחזק ולתת כוח. אבל כדי שנזכה להביא עתיד טוב יותר לכולם, נהיה חייבים בראש ובראשונה להשיב את כל החטופים הביתה – מי לשיקום ומי לקבר ישראל, ורק לאחר מכן נוכל להתקדם הלאה".