סיון רהב מאיר: כשישי ריבו הופיע במדיסון סקוור גארדן ובאוניברסיטת ייל

1. בימים מטלטלים, בין אירועים בלתי נתפסים, בין גאווה לדאגה, איש התקשורת קובי אריאלי כתב לעוקביו בפייסבוק:  "קיבלתם בחינם שלט באיילון לחודש. מה אתם מפרסמים בו?". אתם מוזמנים לחשוב מהי התשובה שלכם.

בין מאות המגיבים, היו מי שבחרו במסר פוליטי לשמאל או לימין, היו מילים של חיזוק ואחדות בזמן מלחמה, והיו גם תשובות בנוסח "מכונית למכירה" או "מחפשת בייביסיטר". חשבתי מה התשובה שלי: לו היה לי תקציב לשלטי חוצות, הייתי מפרסמת בכל שבוע את ההפטרות שקוראים בבית הכנסת. בכל שבוע אחרי פרשת השבוע, קוראים הפטרה, מדברי הנביאים.

אחרי תשעה באב, מתחילה בכל שנה תקופה מיוחדת שבה קוראים שבע הפטרות של נחמה. שבוע אחרי שבוע, קוראים מילים של תקווה, גאולה ואופטימיות.

אבותינו קראו אותן לפני 500 שנה במרוקו ולפני 200 שנה בפולין, ולא התייאשו. גם בשואה המילים האלה נתנו תקווה. ודווקא בדור שלנו, שבו הרבה מהנבואות האלה כבר התגשמו, אנחנו פחות מכירים את פס הקול העוצמתי הזה.

אז זה מה שהייתי תולה השבוע באיילון: "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵך... שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְְ וּרְאִי, כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ, בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאו...ּ תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר – וְשַׂמְתִיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם, מְשׂוֹֹשׂ דוֹר וָדוֹר".

ישראל תהיה מקור של אור, כל היהודים מכל רחבי העולם יעלו אליה ויתקבצו אליה, והימים שבהם היא הייתה מושפלת ושנואה יתחלפו בימים שבהם העולם כולו יביט בה בהתפעלות.

וגם את זה אמרו השבוע בכל בית כנסת בעולם: "לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךָ, שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְְ, וְקָרָאתְ יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ, וּשְׁעָרַיִךְְ תְּהִלָּה לְתִפְאַרְתֵּךְ". חמס זה שוד, גזל, עוול.

כל זה ייפסק. גבולות הארץ יהיו שקטים ושלווים. החומות והשערים ייקראו ישועה ותהילה, מרוב שלום ושגשוג. ישעיהו הנביא אמר את המילים האלה לפני אלפי שנים, והן היו למנגנון ההפעלה החיובי שלנו בכל הגלויות והצרות. אם לא שלט באיילון, לפחות טור בעיתון. שנדע.

2. לכאורה, סיבוב ההופעות של ישי ריבו בארצות הברית מתאים למדורי התרבות והמוזיקה, בטח בשבוע דרמטי כזה. אבל המחנך שפנה אליי מניו־יורק טוען אחרת, והוא הצליח לשכנע אותי: "ישי ריבו הופיע במדיסון סקוור גארדן בפני עשרות אלפים. סולד־אאוט. זה לא אירוע מסחרי, זה אירוע רוחני, מהותי. המצפן של יהדות אמריקה מתחיל להראות לה את הכיוון הנכון. הרי תמיד מתלוננים שהזהות היהודית באמריקה היא מדכאת. היא נשענת על השואה, היא משהו עתיק של סבא, והדור החדש והמעודכן כבר מתבולל. סטיבן ספילברג, וודי אלן, מארק צוקרברג. הם המצליחנים. והנה, אפשר גם אחרת. אפשר להצליח דווקא מתוך גאווה בזהות ובמסורת שלך. היהדות היא לא של סבא, היא של הנכד ושל הנין. היא קולית, חיובית, מלהיבה. אחרי שנה שבה ישראל הייתה מזוהה עם אסונות, הלוויות ושכול, נזכרנו שמה שמאחד אותנו הוא קודם כל הטוב המשותף, השירה, התפילה, הביחד".

יעקב אסרף, הבמאי של המופע הענק הזה, אמר השבוע: "הבאנו לניו־יורק את הניגון של ארץ ישראל. הלוואי שהמשחק הבא לא יהיה משחק חוץ, ונזכה למשחק בית. בשנה הבאה אנשי מנהטן יבואו לירושלים. עד שזה יקרה, ממשיכים במסע".

והמסע, למחרת, כלל הופעה קטנה יותר אבל אולי חשובה יותר – אוניברסיטת ייל. הרב אלחנן פופקו כתב לי משם: "באולם הזה הופיעו בוב דילן והרולינג סטונס, ופתאום זה מקום ששרים בו סליחות ואומרים תהילים למען החטופים והחיילים וכל העם שלנו. אחרי שנה של צביעות ואנטישמיות באוניברסיטת ייל, אחרי מחאות והפגנות, יכול להיות שזו הייתה ההפגנה הכי חשובה. לא מפגינים נגדם, מפגינים בעדנו".

3. ההכנות לחגי תשרי בעיצומן, אבל אחרת. היישוב נווה הוא חלק מהמועצה האזורית אשכול. בבוקר שמחת תורה, אחרי אזעקות רצופות וחריגות, הרבש"ץ עומרי כהן נכנס לבית הכנסת להפסיק את התפילה, והתושבים ננעלו בבתים. חברי כיתת הכוננות כבר הבינו מה קורה ביישובים הסמוכים – חדירות מחבלים, פצועים, הרוגים, חטופים. מחבלים השתלטו על הכביש הסמוך, ולכן אי־אפשר היה לפנות פצועים לסורוקה. וכך המקום שבו הופסקה התפילה הפך למרכז רפואי מאולתר.

תושבי נווה החלו לקלוט שם פצועים מקיבוץ כרם שלום, מהיישוב שלומית, מהיישוב פריגן ועוד פצועים מכל אזור דרום העוטף.

היישוב עצמו היה לעיתים ללא קליטה סלולרית, ללא חשמל ובעיקר – ללא כוחות צבא באופק. כיתת הכוננות שמרה בדריכות על היישוב. אחד מחבריה סיפר שלא היה להם מספיק ציוד, לכן הוא לקח מערימת מתנות בר־המצווה של הבן שלו משקפת, והשתמש גם בה. במקביל, אנשי הרפואה שמתגוררים במקום הפעילו את החמ"ל הרפואי, עד שמסוקים הגיעו לפנות את הפצועים.

בגלל המחסור בציוד בסיסי, הם השתמשו בכל מה שהיה שם. בבית המדרש הייתה פרוכת, וגם היא שימשה למרבה הזוועה כאלונקה מאולתרת. הפצועים הושכבו עליה, וכך נשאו אותם החוצה. לפרוכת הזו משמעות סמלית: היא נרכשה אחרי פינוי היישוב עצמונה, במהלך תוכנית ההתנתקות. היא ליוותה את המפונים למיקום הזמני שלהם, היישוב יתד, ואז עברה איתם ליישוב הקבע נווה.

שנה חלפה. כל הפצועים שטופלו שם באותו בוקר ניצלו, והם כולם בחיים. היישוב, שפונה כולו לירושלים תחת אש, חזר לדרום ברגע שזה התאפשר. עכשיו מתכוננים שם לתפילות החגים. הפרוכת, מוכתמת בדמם של הפצועים, נשלחה לניקוי, אבל הוא הצליח חלקית. תושבי נווה החליטו להשאיר את הכתמים הדהויים, להפוך את הפרוכת למפה שתכסה את הבמה במרכז בית המדרש ולרקום עליה את המילים הבאות: "בדמייך חיי. באירועי שמחת תורה התשפ"ד, שימש בית מדרש זה ביישוב נווה כנקודת טיפול בפצועים. המפה הוכתמה בדמם, שופצה וחזרה לשמש בקודש, בקדושתה הכפולה. תשרי  תשפ"ה".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".