"סגרתי את בית הספר לריקודים סלוניים, כדי ללמד נשים חרדיות"

נעים להכיר:

"אני קרן בנין, מתגוררת ברעננה, אמא לשבעה ילדים ורכזת בווינגייט האחראית על תחום מחול בשיטת ביילה, הכשרת מדריכות למחול וכושר וניגון יהודי. בנוסף אני משמשת כרכזת תואר ראשון מלא לחרדיות. מדובר בבשורה גדולה שהגיעה לאחר שפעלנו במשך תשע שנים כדי לאפשר תואר ראשון לחרדיות, וכן השלמה לתואר והסבה לתואר אקדמאי.

"אלו הם עיסוקיי כיום, אחרי שבעברי הוצאתי תארים שני ושלישי והכנתי מתמחים בלשכת עורכי דין. במקביל ניהלתי בית ספר לריקודים סלוניים, אך בעקבות חזרתי בתשובה סגרתי את הפעילות והחלטתי לנתב אותה לבריאות, שמחה ואנרגיה חיובית, כשהחזון שלי הוא להציל בנות מבחינה בריאותית, תודעתית וכלכלית".

מהו הדבר העיקרי שהשתנה בחייך מאז החזרה בתשובה?

"מאז התשובה אני מרגישה שבורא עולם נוכח איתי בכל רגע ורגע, כשהרצון לעשות כרצונו ולעשות לו נחת רוח עומדים לנגד עיניי תמיד. כל זה היה מבחינתי תגלית, ועד היום אני שואלת את עצמי בפליאה איך ייתכן שבמשך עשרים ושמונה שנים חייתי בלי זה. הרי זה דבר כה משמעותי שפשוט שדרג את החיים שלי בכל התחומים".

מהו לדעתך האתגר העיקרי שעומד לפני בעלי תשובה?

"אני חושבת שאצל רובם ההתמודדות הגדולה היא עם הכלת הסביבה, שהיא תמיד חדשה ושונה. הסביבה מאוד מחייבת ולא תמיד יודעת להכיל ולקבל. באופן אישי אני זוכה להתגורר בקהילה ברעננה עם הרבה בעלי תשובה, וזה עושה לי רק טוב. עם השנים למדתי לגלות שבעלי תשובה הם סוג נוסף של אוכלוסייה, כי הם לא שייכים לאף אחד מן המגזרים הקיימים, ודווקא בשל כך יש להם תפקיד חשוב, כי הם יכולים להוות גשר הסברתי של הידברות נעימה ונכונה בין הצדדים.

"כמי שבעבר הייתה מגשרת בבתי משפט, וראיתי איך שסכסוכי עולם בין צדדים יכולים להגיע לפתרון ואפילו לייצר חברות, כאשר הכל נעשה באמצעות הידברות ותקשורת נכונה, למדתי כי גם במרחב בו אני פועלת כיום כבעלת תשובה, המתגוררת בתוך מקום שאינו חרדי בלבד, ואף משויכת למשפחה גדולה שרבים בתוכה אינם שומרי מצוות, גיליתי שאין כוחנו אלא באחדותנו.

"זהו דבר שבא לביטוי גם בשיטת הריקוד שאני מלמדת, כי אחד הדברים הייחודיים בריקוד הוא שלכל אחת יש את המרחב שלה ואף אחת לא מסתכלת על השנייה – על הפאה או על אורך החצאית, אלא כל אחת מתחברת לעצמה, מתוך מרחב גדול, עין טובה וחוסר שיפוטיות. בסיומו של הריקוד כולן נותנות ידיים, מחובקות יחד ומודות אחת לשנייה, מה שכנראה במציאות אחרת לא היה קורה, כי הסטיגמות הורסות לנו, ומונעות מאתנו לראות את מה שבורא עולם שואל מאתנו תמיד ובפרט בעת הזאת – פשוט להתאחד".

איך נראה חודש אלול הראשון שלך אחרי חזרתך בתשובה?

"זה היה בימים שבהם עברנו מתל אביב לרעננה ונכנסנו לראשונה לבית הכנסת, שמאז הפך לבית הכנסת הקבוע שלנו, בו אנו מתפללים עד היום. היה משהו בבית הכנסת שהצית לי את הנשמה כבר מהרגע הראשון, וגם עכשיו הוא מעלה בי דמעות. הרגשתי שאני נכנסת לביתו של הקב"ה ומרגישה אותו נוכח, קיים ונמצא. זה היה להתפלל עם חרדת קודש, והרבה יראה ואהבה. התחושה הייתה שמימית.

"עד היום אני נוהגת מידי חודש אלול להגיע לבית הכנסת, להשתתף באמירת סליחות ובתפילות הימים הנוראים. אני מגיעה לתפילה עם משקפי שמש ולא מפסיקה לדמוע, מרוב אהבה והודיה לקב"ה על כך שדלה אותנו ממקום כל כך עמוק, וזיכה אותנו להתפלל לו ולעבוד אותו.

"בכלל, כל התקופה שסביב ראש השנה, מורגשת לי תמיד כתקופה מרגשת וחשובה לאין שיעור, כי הכל הולך לפי הראש, וככל שנשקיע יותר בימים אלו, כך נקצור את הפירות במשך כל חודשי השנה הבאים. הרציונל והתובנה של לא לפספס שום יום בחודש אלול, ולנצל את הרגעים שבהם המלך בשדה, מעניקים לי משמעות נרחבת לכל יום ויום".

לאיזה שיר או פיוט מהימים הנוראים את מתחברת במיוחד?

"אני תמיד מתרגשת מהפיוט 'העוקד והנעקד על המזבח' שמביא את סיפורו של אברהם אבינו ומסירות הנפש שלו בזמן עקידת יצחק, מה שמשקף את מסירות הנפש האינסופית של כל יהודי בעולמנו, למען הקב"ה וכדי לעורר את מידת הרחמים. זה מזכיר לנו לאיזו דרגה אנו צריכים לשאוף במסירות הנפש. הפיוט הזה פותח לי את ארובות העיניים, ובכל שנה כשמגיעים לשיר הזה, אני הולכת לפינה הכי רחוקה בבית הכנסת, ופשוט מתנתקת מהמציאות וחשה איך שאני מתעלה, כשהפיוט הזה מרטיט לי את הנשמה"

מתי ביקשת סליחה בפעם האחרונה?

"אני מבקשת סליחה מילדיי על בסיס יומיומי, מתוך הבנה שאני עוזרת להם בכך להבין את היכולת לטעות וללמוד להביע רגשות. גם אני יוצאת מורווחת, כי כמו כולם, גם לי קשה להתנצל לפני אנשים בעבודה או במעגל הקרוב, וכאשר אני מרגילה את עצמי דרך הילדים לבקש סליחה, ממילא אני מצליחה יותר לעשות זאת גם במעגל הרחוק יותר – לפני התלמידות, העובדות שלי, וכולם".

יש תובנה מיוחדת שלקחת מהשנה האחרונה?

"עברה עלינו שנה מטלטלת ביותר כעם, ומבחינתי המסר הוא אחד – כוח האחדות. כחלק מההבנה הזו העמקתי בלימוד על כוחו של המחול לגאול אותנו ולהחיש את הגאולה. בעקבות כך יצאתי בפרויקט 'מחוללות גאולה' בו כולנו מתאחדות יחד עם נשים מכל העולם שעוזבות הכל ומקדישות חמש דקות של ריקוד והתבודדות של כל אחת עם עצמה, עם העוצמות שלה ועם בורא עולם. הרעיון הוא לחזק את הקשר עם הקב"ה, ובמקביל גם לאחד את הלבבות של כולנו, כי אין ספק שכאשר אנחנו ביחד זה מקנה לנו הרבה עוצמה, ומשאיר בצד את כל הפילוג והשיסוע בעם".