למה הילד שלי לא משתף אותי בחוויות שלו?

לפעמים כהורים אנו עומדים נבוכים מול התנהגותו של הילד. מבקשים איזה מורה שיורה את הדרך, מורה לנבוכים.

והאמת היא שעם קצת מוכנות להצצה פנימית אל עבר תת המודע שלנו, נגלה שאנו, בהתנהגותנו, תוך אימוץ תובנות מוטעות, מייצרים התנהגות זו אצל ילדינו, כך שהפוקוס צריך לעבור מהילד אלינו, כהורים.

במה דברים אמורים?

כשאני, כהורה, מבקש להיות חלק מעולמו הפנימי של הילד, זה דורש ממני לשים בצד את עצמי, את כל מה שאני חושב ומבין על איך צריך לחשוב נכון, על איך צריך לדבר או להגיב.

אני חייב להיות עסוק רק באופן שבו נחווים הדברים בעיני הילד, ולשים כל נימה של שיפוטיות או ביקורתיות, גם שלי כלפי עצמי וגם שלי כלפי הילד, בצד.

הצורך שצריך להיות לי בשיתוף הוא רק כדי לאפשר את אותם רגעי חיבור שלי איתו ממקום רגשי ונפשי עמוק.

מה באמת מונע מכך לקרות?

הצורך שלי בשיתוף הוא כדי לעקוב מקרוב אחר הפעולות שהוא עושה, אחר האינטראקציות שהוא מנהל, ולנסות לנתב אותו לכיוון שאני חושב שהוא הכיוון הראוי, מונע ממני את האפשרות לחיבור של ממש. אין זה אומר שאני מנוע מלומר את דעתי האישית, אבל זה בהחלט אומר שעלי לכבד את דעתו גם אם אני לא מסכים עמה, משום שבטווח הקרוב, גם אם דעתו לא תמצא כנכונה, ומבחן המציאות יוכיח לו, לצערו, אחרת, הרי שלטווח הקרוב זה מקנה לו את התחושה שאנו סומכים עליו ומאמינים בו.

כאשר הצורך האימהי או ההורי שלי בשיתוף נועד לספק לי תחושת בטחון שהוא פועל כפי המצופה ממנו, שהוא אכן מקבל רק - וכל העת - את ההחלטות הנכונות, שהוא לא מזמין לי ולו משברים מיותרים – זה חוסם אותו מלרצות לשתף אותי, משום שבתת הכרתו עולה התחושה: "הם לא מאמינים בי".

כשאני, בתור הורה, מנסה לספק לעצמי תחושת ביטחון או שלווה דרך מעקב אחר התנהגויותיו של הילד, ועושה זאת במסווה של רצון לשיתוף – אני יוצר תקשורת עם אופי חקירתי, שואל המון שאלות, מנסה לחקור עם מי ועם מה ולמה, ומטיל ספק גדול בהחלטותיו או ברצונותיו של הילד.

השיתוף, כאשר נעשה במיטבו, פותח בהקשבה פעילה, שבה אני שם, כאמור, בצד את כל דעותי ותגובותי, ומחפש את מירב המקומות בהם אני יכול וצריך לתת גיבוי למהלכיו של הילד.

אם אמצא מקום להוביל או לכוון במה שנראה לי, כהורה, נכון יותר, אוכל לעשות זאת בשלב השני. זהו בעצם שלב ההובלה, שבא לאחר השלב הראשון: שלב ההצטרפות.

רק לאחר שאקנה את אמון הילד בי, יפתח אצלו צוהר, והוא ירשה לי להיכנס אל עולמו ולשתף אותי במה שהוא חווה.

הילד רוצה לשתף, וכל המניעים שלו נובעים מהתחושה שמישהו יתנגד לדרכו ויחסום אותה, רק כי בעיניו היא לא נראית.

איש מאיתנו לא אוהב שלא מכבדים את דעתו, או שגורמים לו לחוש שאין לה באמת מקום בין שאר הדעות החשובות יותר מזו שלו.

לעומת זאת, כולנו אוהבים לחלוק רעיונות או דעות שנתנו להן במה אצלנו, עם האחר, וגם לקבל חיזוק שאכן הדברים ראויים להיאמר או להישמע.

על כן מה שקובע את מידת השיתוף של הילד, או את הרצון או אי הרצון שלו בכך, זו בעצם השאלה – לשם מה חשוב לנו שהוא ישתף אותנו?

רק כאשר התשובה תהיה האמת הצרופה, הוא ירגיש זאת ויפתח את סגור ליבו בפנינו.

מוזמנים לשתף.

ענבל אלחייאני, M.A, היא מטפלת מוסמכת ב-nlp, מיינדפולנס ודמיון מודרך, כותבת ומרצה בתחום.