עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ: הפיוט המרגש שמסתיר בתוכו בקשה עצומה ליום הדין

פיוטים תפסו מקום מרכזי בעולמה של התפילה היהודית, כשהם משלבים בין תחנונים והודיה ובין דרכי ביטוי אמנותיות מיוחדות. הפיוט "עת שערי רצון להיפתח", הנאמר בקהילות ספרדיות ואשכנזיות שונות, הוא דוגמה מובהקת לכך, כשהוא נקשר במיוחד לתפילות ראש השנה. פיוט זה מעלה את סיפור עקידת יצחק בהקשר של בקשת רחמים וסליחה ביום הדין.

זהות המחבר ומועד חיבור הפיוט

הפיוט נכתב על ידי רבי יהודה בן שמואל אבן-עבאס, אחד המשוררים היהודים החשובים במאה ה-12, שנולד בעיר פאס שבמרוקו. אבן-עבאס פעל בסביבה רב-תרבותית, כששירתו נשענה על השפעות ספרותיות ערבית ויהודית כאחד. "עת שערי רצון להיפתח" נכתב כחלק מהעיסוק היהודי בעקידת יצחק כאירוע מרכזי בעל השלכות דתיות ורגשיות עצומות.

מקומו בסידור התפילה

בקהילות ספרד ועדות המזרח, הפיוט נאמר בראש השנה כחלק מהתפילה, יש הנוהגים לאומרו לפני תקיעות השופר שבין שחרית למוסף, ואחרים נוהגים לומר אותו בפתיחת ההיכל. בנוסח איטליה ולוב הפיוט משתלב דווקא בסליחות של תפילת נעילה ביום הכיפורים. מעניין לציין שישנן גם קהילות הנוהגות לאומרו בעת הלידה כבקשת סגולה לשלום היולדת.

תוכן הפיוט

סיפור עקידת יצחק

תוכן הפיוט מבוסס על סיפור העקדה כפי שהוא מסופר בתורה (בראשית כ"ב). אבן-עבאס לוקח את הסיפור המקראי ומעמיק בו, כשהוא מוסיף נקודות מבט של הדמויות המרכזיות – אברהם, יצחק, המזבח ושרה.

נקודת מבטו של אברהם

אברהם מוצג כ"אב המאמין", שהולך לעקוד את בנו בנאמנות בלתי מתפשרת לצו האלוקי, אך בלב כבד. הפייטן מבליט את התהליך הפנימי שעובר אברהם, את התחבטויותיו וחרדתו בנוגע לעתיד.

נקודת מבטו של יצחק

יצחק מופיע לא רק כקורבן פסיבי, אלא כדמות מודעת ומשמעותית במעשה. הפייטן מרחיב את רגשותיו של יצחק, שמכיר בגורלו ומקבל אותו מתוך אמונה וביטחון מוחלטים באביו ובאלוקיו.

שרה

למרות ששרה אינה מופיעה בסיפור המקראי, הפיוט משלב את דאגותיו של יצחק כלפי אימו – דמותה נוכחת ברקע, והפייטן מתאר כיצד הבשורה על העקידה עלולה להשפיע עליה.

מבנה הפיוט מבחינה אמנותית ספרותית

פתיחה

הפיוט נפתח בשורות החודרות ללב המבטאות את הרעיון המרכזי – עקידת יצחק כמעשה המבקש לפתוח שערי רצון ורחמים ביום הדין.

פזמון חוזר

הפיוט כולל פזמון חוזר המופיע לאחר כל בית, כאשר הפייטן חוזר ומדגיש את השותפות בין הדמויות המרכזיות: אברהם, יצחק והאל. החזרה הזו מייצרת אפקט טקסי המחדד את הרגש.

סיום

הפיוט מסתיים במשפט מלא תקווה ואופטימיות, והקהילה כולה חוזרת עליו בקול. הסיום החיובי מסמל את התקווה שהמעשה האדיר של העקידה יביא להמתקת הדינים ולחסדי האל.

הפיוט "עת שערי רצון להיפתח" הוא יצירה עשירה בתוכן ובמבנה אמנותי, המבטאת את עוצמתו של סיפור העקידה ומעלה אותו בהקשר של בקשה לרחמים ולסליחה בראש השנה. הפיוט משלב בין חוויותיהן של הדמויות המרכזיות בעקידה לבין תחושת האמונה והתקווה לרחמים ביום הדין.

עת שערי רצון להיפתח / רבי יהודה בן שמואל אבן-עבאס

עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ / יוֹם אֶהְיֶה כַפַּי לְאֵל שׁוֹטֵחַ/ (נ"א וַאֲקָרְבָה לְפָנָיו קָרְבַּן רֵיחַ)/ אָנָּא זְכוֹר [נָא לִי] (לִי אֵל) בְּיוֹם הוֹכֵחַ/ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

בָּאַחֲרִית נֻסָּה בְּסוֹף הָעֲשָׂרָה / הַבֵּן אֲשֶׁר נוֹלַד לְךָ מִשָּׂרָה / אִם נַפְשְׁךָ בוֹ עַד מְאד נִקְשָׁרָה / קוּם הַעֲלֵהוּ לִי לְעוֹלָה בָרָה / עַל הַר אֲשֶׁר כָּבוֹד לְךָ זוֹרֵחַ / עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

אָמַר לְשָׂרָה כִּי חֲמוּדֵךְ יִצְחָק/ גָּדַל וְלא לָמַד עֲבוֹדַת שַׁחַק / אֵלֵךְ וְאוֹרֵהוּ אֲשֶׁר לוֹ אֵל חָק / אָמְרָה לְכָה אָדוֹן אֲבָל אַל תִּרְחַק / עָנָהּ יְהִי לִבֵּךְ בָּאֵל בּוֹטֵח / עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

שָׁחַר (נ"א סָחַר) וְהִשְׁכִּים לַהֲלךְ בַּבֹּקֶר / וּשְׁנֵי נְעָרָיו מִמְּתֵי הַשֶּׁקֶר / יוֹם הַשְּׁלִישִׁי נָגְעוּ אֶל חֵקֶר / וַיַּרְא דְּמוּת כָּבוֹד וְהוֹד וָיֶקֶר/ עָמַד וְהִתְבּוֹנָן לְהִמָּשֵׁחַ / עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

יָדְעוּ נְעָרָיו [כִּי] (עֵת) קְרָאָם לֵאמר / אוֹר הַרְאִיתֶם צָץ בְּראשׁ הַר הַמר / וַיֹּאמְרוּ לא נֶחֱזֶה רַק מַהֲמוֹר / עָנָה שְׁבוּ פה עַם מְשׁוּלִים לַחֲמוֹר / וַאֲנִי וְהַנַּעַר לְהִשְׁתַּטֵּחַ / עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

הָלְכוּ שְׁנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת בִּמְלָאכָה / וְיַעֲנֶה יִצְחָק לְאָבִיו כָּכָה / אָבִי רְאֵה אֵשׁ וַעֲצֵי מַעֲרָכָה / אַיֵּה אֲדנִי שֶׂה אֲשֶׁר כַּהֲלָכָה / הַאַתְּ בְּיוֹם זֶה דָּתְךָ שׁוֹכֵחַ / עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

וְיַעֲנֶה אָבִיו בְּאֵל חַי מַחְסֶה / כִּי הוּא אֲשֶׁר יִרְאֶה לְעוֹלָה הַשֶּׂה / דַּע כָּל אֲשֶׁר יַחְפץ אֱלהִים יַעֲשֶׂה / נִבְנֶה בְנִי הַיּוֹם לְפָנָיו כִּסֵּא / אָז יַאֲמִיר זֶבַח וְהַזּוֹבֵחַ / עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

דָּפְקוּ בְּשַׁעְרֵי רַחֲמִים לִפְתֹּחַ / הַבֵּן לְהִזָּבַח וְאָב לִזְבּ‏חַ / קֹוִים לָאֵל וּבְרַחֲמָיו לִבְטֹחַ / וְקֹוֵי יְיָ יַחֲלִיפוּ כחַ / דָּרְשׁוּ בְּנַחְלַת אֵל לְהִסְתַּפֵּחַ / עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

הֵכִין עֲצֵי עוֹלָה בְּאוֹן וָחַיִל / וַיַּעֲקד יִצְחָק כְּעָקְדוֹ אַיִל / וַיְהִי מְאוֹר יוֹמָם בְּעֵינָם לַיִל / וַהֲמוֹן דְּמָעָיו (נ"א דְּמָעוֹת) נוֹזְלִים בְּחַיִל / עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ / עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה / הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה / הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה / אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה / צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ / עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

מִמַּאֲכֶלֶת יֶהֱמֶה מִדְבָּרִי / נָא חַדְּדָהּ אָבִי וְאֶת מַאְסָרִי / חַזֵּק וְעֵת יְקַד יְקוֹד בִּבְשָׂרִי / קַח עִמְּךָ הַנִּשְׁאָר מֵאֲפְרִי / וְאְמר לְשָׂרָה זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ / עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

וְיֶהֱמוּ כָּל מַלְאֲכֵי מֶרְכָּבָה / אוֹפַן וְשָׂרָף שׁוֹאֲלִים בִּנְדָבָה / מִתְחַנְּנִים לָאֵל בְּעַד שַׂר צָבָא / אָנָּא תְּנָה פִדְיוֹם וְכפֶר הָבָה / אַל נָא יְהִי עוֹלָם בְּלִי יָרֵחַ / עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

אָמַר לְאַבְרָהָם אֲדוֹן שָׁמַיִם / אַל תִּשְׁלְחָה יָד אֶל שְׁלִישׁ אוּרַיִם / שׁוּבוּ לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי מַחְנַיִם / יוֹם זֶה זְכוּת לִבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם / בּוֹ שַׁעֲרֵי רַחֲמִים אֲנִי פּוֹתֵחַ (נ"א בּוֹ חֵטְא בְּנֵי יַעֲקֹב אֲנִי סוֹלֵחַ) / עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

לִבְרִיתְךָ שׁוֹכֵן זְבוּל וּשְׁבֻעָה / זָכְרָה לְעֵדָה סוֹעֲרָה וּנְגוּעָה / וּשְׁמַע תְּקִיעָה תּוֹקְעָה וּתְרוּעָה / וֶאֱמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה / יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ / עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ