פרשת ניצבים: להיות הסולם של עצמך

א. "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם: ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, ושוטריכם – כל איש ישראל. טפכם, נשיכם, וגרך אשר בקרב מחניך, מחוטב עציך ועד שואב מימך". כך פותח משה רבינו את נאומו, כשהוא בן מאה ועשרים, ביודעו כי היום הוא יום הולדתו – ז' באדר, אך גם יום מותו. פעמים רבות, כשאדם נמצא על ערש דווי, הוא מבקש ליתן הוראות לצאצאיו ביחס לאופן חלוקת נכסיו, או בקשות והסברים מה לעשות ביחס לגופו לאחר מותו. משה רבינו אומנם עוסק בברכה ובקללה, ובהוראות רוחניות וגשמיות, אך מעל לכל, ודווקא ביום האחרון לחייו, הוא מבקש להעצים את אמונת בני ישראל בעצמם, את אמונתו של כל אחת ואחד ביכולותיו שלו להצליח ולהשתפר. ובאופן יחסית חריג, משה פונה לכלל העם – "כל איש ישראל", מראשי השבטים ועד חוטבי העצים. הוא מאמין בכולם.

ב. "כי המצווה הזאת, אשר אנוכי מצווך היום, לא נפלאת היא ממך, ולא רחוקה היא. לא בשמיים היא לאמור: מי יעלה לנו השמימה, ויקחה לנו, וישמענו אותה ונעשנה. ולא מעבר לים היא לאמור: מי יעבור לנו אל עבר הים ויקחה לנו, וישמענו אותה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו". בדבריו אלה משה כאילו קורא את חששות העם מסיומו את תפקיד המנהיג שהוציאם ממצרים, חצה את הים ועלה להר סיני. מי יתווך להם כעת את המציאות הרוחנית? מי יהווה הסולם עבורם המחבר שמיים וארץ? בשלב זה, ארבעים שנה לאחר יציאת מצרים, שעות קצרות בטרם פטירת משה, וערב הכניסה לארץ ישראל, משה מגדיל לעשות ופועל כמנהיג הרוצה בטובת חניכיו.

ג. מנהיג אמיתי אינו מבקש להאדיר את כבודו שלו, אלא להעצים את עמו ותלמידיו. במובן מסוים, מנהיג שכזה אינו הופך את היחסים בינו לבין עמו לתלותיים, אלא שואף להנחיל ערכים ראויים ולאפשר לעם ולדור העתיד לעמוד על רגליו בזכות עצמו. ניתן לראות את הרעיון הזה חוזר אצל הוגים רבים. וכך כתב הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין בשלהי ספרו המפורסם – 'מאמר לוגי-פילוסופי': "משפטים אלה שלי מבהירים משהו בכך, שמי שמבין אותי... דרכם, ובאמצעותם, הוא יטפס אל מעבר להם. הוא חייב, כביכול, לזרוק את הסולם לאחר שטיפס עליו". המטאפורה של זריקת הסולם, מופיעה גם במשלים בודהיסטיים. שם מדובר על הצורך לנטוש את הרפסודה לאחר חציית הנהר. באופן דומה, התבטא הפילוסוף פרידריך ניטשה, כאשר פנה לתלמידיו בספרו 'כה אמר זרתוסטרה' ודרש מהם: "ועתה אני אומר לכם לאבד אותי ולמצוא את עצמכם". משה רבינו – אשר "לא ידע איש את [מקום] קבורתו עד היום הזה", ביקש לתת לצאן מרעיתו כלים להתקדם ולפרוח בזכות עצמם. בשונה ממנהיגים פוליטיים רבים בהיסטוריה, אשר בנו לעצמם אחוזות קבר מפוארות, ולמעשה המשיכו "לשלוט" בעמם מתוך הקבר, משה סלד מפולחן אישיות, וראה לנכון להוריש דווקא אמונה, הוראות חינוכיות ומידות טובות.

ד. מייסד שושלת חב"ד רבי שניאור זלמן מלאדי, המכונה "האדמו"ר הזקן", היה מקבל מתוקף תפקידו שאלות רבות מצד תלמידיו וממבקשי עצה רבים. לאור קוצר הזמן, הוא החליט לכתוב ספר שיהווה מצד אחד תשובה לשאלות ספציפיות, ומאידך שיהיה ספר העומד בפני עצמו, חיבור עיוני ושיטתי אודות פנימיות הנפש והאמונה, "דבר דבור על אופניו". וכך מתאר הוא בצניעות את הסוגיות בהן עוסק ספרו המכונן: "ליקוטי מאמרים מלוקטים מפי ספרים ומפי סופרים קדושי עליון..., וכולם הן תשובות על שאלות רבות אשר שואלים בעצה כל אנשי שלומינו דמדינתנו תמיד – כל אחד לפי ערכו, לשית עצות בנפשם..., [אך כיוון] כי אין הזמן גרמא עוד להשיב לכל אחד ואחד על שאלתו בפרטות וגם השכחה מצויה, על כן רשמתי כל התשובות על כל השאלות למשמרת". ספר זה נקרא על שם המילה הראשונה הפותחת אותו – "תניא", וידוע גם בשם – "ספר של בינונים".

ה. כמובן, האדמו"ר הזקן אינו מתכוון לבינוניות במובן המושג בעל הקונוטציה השלילית השגור בימינו. ברם, בניגוד לפרפקציוניזם מוסרי אשר אינו בר-השגה לכל אדם, להיות בינוני – במשמעות שמעניק למושג האדמו"ר הזקן, הינו יעד אידאלי וחיובי לרוב האוכלוסייה. הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ, שבין שאר מפעליו, כתב גם פירוש לספר התניא, מבאר: "הגדרה אחת של הבינוני היא – שלעולם אין הוא חוטא..., לא במעשה, לא בדיבור וגם לא במחשבה..., בבחינת 'סור מרע'. גם ב'עשה טוב' כל מעשיו דיבורו ומחשבותיו – כולם נתונים במצוות התורה..., אבל הניגודים שבתוך נפשו אינם נעלמים". לדעת הרב שטיינזלץ, ספר מוסר הנכתב לבינונים הוא חידוש ייחודי: "העמדת המושג של הבינוני הוא ללא ספק החידוש המכריע של הספר..., דמות 'הבינוני' מקבלת כאן משמעות מיוחדת..., כל ספרי המוסר, שעסקו בדרגה זו, ראו אותה כמצב זמני שצריך לעבור..., ואילו בספר זה מוגדרת מהות הבינוני כמצב מתמיד – אדם שכל ימי נמצא במאבק נפשי על מהותו בדרכי הקדושה". במובן זה, ספר התניא נועד לכל אחד. על שער ספרו, בחר האדמו"ר הזקן לציין את הפסוק מתוך צוואתו של משה רבינו: "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו". וכפי שפירש הרב שטיינזלץ: "פסוק זה הינו המוטו של הספר כולו..., הוא מבטא שני רעיונות יסוד – האחד, שהנדרש מהאדם אפשר לעשותו, והשני – ש'קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו'. נקודת המפתח של הספר היא במובן זה באופטימיזם שלו, בהנחה שאדם יכול לעשות, ולא רק לעשות את הדבר, אלא גם את הקירבה. לשנות את עצמו בפיו ובלבבו, ליצור בעצמו רגשות וחוויות, ולבנות את נפשו בדרך חדשה".

ו. האמן והיוצר פרופסור בוריס שץ, הקים בראשית המאה העשרים בירושלים קונספט חדשני – "בית המדרש לאמנות", על שם האמן המקראי בצלאל בן אורי. במלחמת העולם הראשונה הוגלה שץ מירושלים ע"י העות'ומאנים. בגלותו, כאשר התקווה כמעט ולא הייתה מצויה, כתב שץ את הרומן האוטופי – 'ירושלם הבנויה'. בספרו, אשר נכתב בטרם הקמת המדינה, שעה שירושלים לא הייתה בשיא תפארתה, ובוודאי לא בשליטה יהודית, מתאר שץ חזון מעורר השראה, כמעט נבואי, לירושלים העתידית, המשוכללת והבנויה לתלפיות. בתחילת הספר, מצייר שץ מפגש דמיוני, המתקיים בין גיבור הספר, המדוכדך מהמצב הנוכחי, לבין בצלאל בן אורי.

ז. וכך כתב: "מורי ורבי! עייף אני, רפה-אונים, בדד..., אין לי יד אח תומכת..., אין איש מאמין בעבודתי..., אף אני עצמי מתחיל להיות מסופק בכוחי. הספק אוכל את לבי", ובצלאל בן אורי משיב לו: "חזק ואמץ..., אמונה! זהו סוד ההצלחה. רק האמונה עמדה להם לבני ישראל להיהפך מעבדי פרעה במצרים לעם חופשי בארץ ישראל..., יבוא יום ועמי ישליך מידו את אמת-התגר ואת מאזני-כנען, יחדל לעשות פרקמטיא בשביל כל עמי תבל אשר רקב בהם, ועזר להעביר את ממשלת הזדון מן הארץ, ונתק הרים ממקומם לבנות עולם חדש מלא אור. אז יתאחדו כל בני עמנו המפוזרים בארצות הגולה, ובאו מארבע כנפות הארץ לבנות להם את ארצם השוממה. התגרים – נפרדים והבונים – מתאחדים..., רק העבדים – אשר בנו פירמידות, יכלו להתפרק מכל עדים בשביל משכן, עד אשר צוו עליהם לבל יוסיפו עוד להביא". "מורי ורבי! מתי יבוא דברך? האזכה לראות זאת בחיי? אני כבר זקנתי, תש כחי". לשאלה זו, עונה בצלאל בנחרצות: "לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן חורין להפטר הימנה. עבוד והאמן".

ח. "עבוד והאמן" הוא מסר עוצמתי ומלא תקווה. בדומה לסלוגנים האמריקאים עמוסי אבק הכוכבים בסגנון: "JUST DO IT" או "YES WE CAN", הוא מציב משימה קשה אך בת-השגה. על זו הדרך, מבקש משה רבינו להבקיע את תודעת עמו, אשר הורגל להיות פאסיבי ונתמך, ולעורר בהם את האמונה כי הם עצמם, יכולים להגיע להישגים גדולים, "יגעת ומצאת" – ולהיות "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה". שאיפה זו מזכירה את דבריו היפים של רבי זושא מאניפולי. לאחר מאה ועשרים אין הוא חושש, כך אמר, שישאלו אותו 'מדוע לא היית משה רבינו', אך הוא כן מתיירא שמא ישאלו אותו 'מדוע לא היית זושא' – מדוע לא מילאת את הפוטנציאל הטמון בך, מדוע לא ביצעת את משימת חייך שלך. זו גם משמעות הנרטיב אותו מבקש משה רבינו להטמיע בלבבות: תחושת מסוגלות עבור מי שמשקיע ומנסה להגשים את יכולותיו – "לא בשמיים היא... ולא מעבר לים". וכפי שכתב רבי יצחק עראמה: "והכוונה כי שתכין את עצמך להיות קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך – אתה בעצמך תהיה הסולם להורידו מהשמיים".

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.