חוק לישראל - פרשת בא, יום רביעי

תורה

(טז) וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר חָטָאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְלָכֶם: וְאוֹחִי פַרְעֹה לְמִקְרֵי לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַאֲמַר חָבִית קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן וּלְכוֹן:
(יז) וְעַתָּה שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם וְהַעְתִּירוּ לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה: וּכְעַן שְׁבוֹק כְּעַן לְחוֹבִי בְּרַם זִמְנָא הָדָא וְצַלוֹ קָדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן וְיַעְדֵי מִנִי לְחוֹד יָת מוֹתָא הָדֵין:
(יח) וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל יְהוָה: וּנְפַק מִלְוָת פַּרְעֹה וְצַלִי קֳדָם יְיָ:
(יט) וַיַּהֲפֹךְ יְהוָה רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם: וַהֲפַךְ יְיָ רוּחָא מַעַרְבָא תַּקִיף לַחֲדָא וּנְטַל יָת גוֹבָא וּרְמָהִי לְיַמָא דְסוּף לָא אִשְׁתָּאַר גוֹבָא חַד בְּכֹל תְּחוּם מִצְרָיִם:
(כ) וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְאַתְקֵף יְיָ יָת לִבָּא דְפַרְעֹה וְלָא שַׁלַח יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(כא) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֲרֵים יְדָךְ עַל צֵית שְׁמַיָא וִיהֵי חֲשׁוֹכָא עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם בָּתַר דְיַעְדֵי קְבֵל לֵילְיָא:

נביאים ירמיה פרק מו

(כח) אַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְהוָה כִּי אִתְּךָ אָנִי כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה וְאֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ: אַתְּ לָא תִּדְחָל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲמַר יְיָ אֲרֵי בְּסַעֲדָךְ מֵימְרֵי אֲרֵי אַעֲבִיד גְּמִירָא בְּכָל עַמָּמַיָּא דִּי אַגְּלִיתָךְ לְתַמָּן וְעִמָּךְ לָא אַעֲבִיד גְּמִירָא וְאַיְיתִי עֲלָךְ יִסּוּרִין לְאַלְפוּתָךְ בְּרָם בְּדֵין חֲסוֹךְ וְשֵׁיצָאָה לָא אֲשֵׁיצִנָּךְ :
מז (א) אֲשֶׁר הָיָה דְבַר יְהוָה אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל פְּלִשְׁתִּים בְּטֶרֶם יַכֶּה פַרְעֹה אֶת עַזָּה: דַּהֲוָה פִּתְגָם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִם יִרְמְיָה נְבִיָיא עַל פְּלִשְׁתָּאֵי עַד לָא יֵיתֵי פַּרְעֹה וְיִמְחֵי יָת יָתְבֵי עַזָּה:
(ב) כֹּה אָמַר יְהוָה הִנֵּה מַיִם עֹלִים מִצָּפוֹן וְהָיוּ לְנַחַל שׁוֹטֵף וְיִשְׁטְפוּ אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ עִיר וְיֹשְׁבֵי בָהּ וְזָעֲקוּ הָאָדָם וְהֵילִל כֹּל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ: כִּדְנָן אֲמַר יְיָ הָא עַמָּמַיָּא אֶתֵּן מִצָפוֹנָא וִיהוֹן כְּנַחַל מִגְּבָר וְיִבְזוּן אַרְעָא וּמַלָּאָה קִרְוַיָא וּדְיָתְבִין בְּהוֹן וִיצָוְחוּן בְּנֵי אֲנָשָׁא וְיֵלִילוּן כָּל יָתְבֵי אַרְעָא:
(ג) מִקּוֹל שַׁעֲטַת פַּרְסוֹת אַבִּירָיו מֵרַעַשׁ לְרִכְבּוֹ הֲמוֹן גַּלְגִּלָּיו לֹא הִפְנוּ אָבוֹת אֶל בָּנִים מֵרִפְיוֹן יָדָיִם: מִקָּל מַפְסוּעִית פַּרְסַת גַּבְרוֹהִי מִזִּיעַ לִרְתִיכוֹהִי אִתְרַגּוּשָׁת גַּלְגַּלּוֹהִי לָא מִתְפַּנָּן אֲבְאָן לְרַחֲמָא עַל בְּנִין מֵאִתְרַשָּׁלוּת יָדֵין:
(ד) עַל הַיּוֹם הַבָּא לִשְׁדוֹד אֶת כָּל פְּלִשְׁתִּים לְהַכְרִית לְצֹר וּלְצִידוֹן כֹּל שָׂרִיד עֹזֵר כִּי שֹׁדֵד יְהוָה אֶת פְּלִשְׁתִּים שְׁאֵרִית אִי כַפְתּוֹר: עַל יוֹמָא דְּאָתֵי לְמֵיבָז יָת כָּל אַרְעָא פְּלִשְׁתָּאֵי לְשֵׁיצָאָה לְצוֹר וּלְצִידוֹן כָּל שְׁאֵיר סָעִיד אֲרֵי אָבִיז יְיָ יָת אַרְעָא פְּלִשְׁתָּאֵי שְׁאָר נַגְוַת קַפּוֹטְקָאִי :
(ה) בָּאָה קָרְחָה אֶל עַזָּה נִדְמְתָה אַשְׁקְלוֹן שְׁאֵרִית עִמְקָם עַד מָתַי תִּתְגּוֹדָדִי: מָטַת פּוּרְעֲנוּתָא לְיָתְבֵי עַזָּה אִתָּבְרוּ אַשְׁקְּלָנָאֵי שְׁאָר תּוּקְפֵּיהוֹן עַד אֵימָתַי תִּתְהַמְמוּן:

כתובים משלי פרק יד

(ח) חָכְמַת עָרוּם הָבִין דַּרְכּוֹ וְאִוֶּלֶת כְּסִילִים מִרְמָה: חָכְמְתָא דַעֲרִימָא בְּיוּנָא דְאָרְחָא וּבְשַׁטְיוּתָא דְסַכְלֵי רַמָיוּתָא:
(ט) אֱוִלִים יָלִיץ אָשָׁם וּבֵין יְשָׁרִים רָצוֹן: כְּסִילֵי מָתְלִין בְּחֶטְאָה וּבֵינָת תְּרִיצֵי רְעוּתָא :
(י) לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ וּבְשִׂמְחָתוֹ לֹא יִתְעָרַב זָר: לִבָּא יָדֵיע מְרִירוּתָא דְנַפְשֵׁיהּ וּבְחֶדְוָתֵיהּ לָא מִתְעָרַב נוּכְרָאָה:
(יא) בֵּית רְשָׁעִים יִשָּׁמֵד וְאֹהֶל יְשָׁרִים יַפְרִיחַ: בֵּיתָא דְרַשִׁיעֵי יִשְׁתֵּיצֵי וּמַשְׁכְּנָא דִתְרִיצֵי מִפְרִיח:
(יב) יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת: אִית אָרְחָא דְסָבְרִין בְּנֵי נָשָׁא דִתְרִיצָא הִיא וְסוֹפָהּ אָרְחָא דְמוֹתָא :
(יג) גַּם בִּשְׂחוֹק יִכְאַב לֵב וְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה תוּגָה: אַף בְּגוּחֲכָא נִכְאַב לִבָּא וְסוֹפָא דְחֶדְוָתָא חֲמוּצָא:

משנה בבא מציעא פרק ה

א. אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ וְאֵיזֶהוּ תַרְבִּית. אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ. הַמַּלְוֶה סֶלַע בַּחֲמִשָּׁה דִינָרִין, סָאתַיִם חִטִּין בְּשָׁלשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׁךְ. וְאֵיזֶהוּ תַרְבִּית. הַמַּרְבֶּה בַּפֵּרוֹת. כֵּיצַד. לָקַח הֵימֶנּוּ חִטִּין בְּדִינַר זָהָב הַכּוֹר, וְכֵן הַשַּׁעַר, עָמְדוּ חִטִּין בִּשְׁלשִׁים דִּינָרִין, אָמַר לוֹ תֶּן לִי חִטַּי, שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לְמָכְרָן וְלִקַּח בָּהֶן יָיִן. אָמַר לוֹ הֲרֵי חִטֶּיךָ עֲשׂוּיוֹת עָלַי בִּשְׁלשִׁים, וַהֲרֵי לָךְ אֶצְלִי בָּהֶן יַיִן, וְיַיִן אֵין לוֹ:

ברטנורה  (א) איזהו נשך. שהוא נושך. דשקל מיניה מאי דלא יהיב ליה: המרבה בפירות. המרבה שכר לעצמו בפירות. ובין בהלואת כסף ובין בהלואת פירות הוי רבית. שהרי מתרבה ממונו. אלא דבסיפא, רבית דרבנן קמפרש שהוא דרך מקח וממכר: דינר זהב. עשרים וחמשה דינרי כסף: וכן השער. כך היו נמכרין בעיר. והותר לו לתת מעות עכשיו על מנת ליתן לו זה חטין כל ימות השנה בדמים הללו כשיעור מעותיו ואע''פ שעכשיו אין לו חטין, דתנן בפרקין יצא השער פוסקין, אע''פ שאין לזה יש לזה, ויכול המוכר הזה לקנותם עתה במעות הללו: עמדו חטין בשלשים דינרין אמר לו תן לי חיטי. וזה מותר אם נתן לו חטין. אבל אם פסק לתת לו בהן יין, אסור, שמא יוקיר היין, הואיל ואין לו יין. ואע''פ שפוסק עמו כשער היין של עכשיו וכבר יצא השער, הואיל ואינו נותן לו דמים שנוכל לומר יכול הוא לקנות יין בדמים שקבל אלא בא לעשות עליו דמי החטין חוב ולפסוק על החוב יין, אסור אם יין אין לו. דאי הוה ליה יין, הוי קנוי לו מעכשיו לזה שבא לפסוק על החוב יין, וכי אייקר ברשותיה אייקר:

ב. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ, לֹא יָדוּר בַּחֲצֵרוֹ חִנָּם, וְלֹא יִשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ בְּפָחוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית. מַרְבִּין עַל הַשָּׂכָר, וְאֵין מַרְבִּין עַל הַמֶּכֶר. כֵּיצַד. הִשְׂכִּיר לוֹ אֶת חֲצֵרוֹ, וְאָמַר לוֹ אִם מֵעַכְשָׁיו אַתָּה נוֹתֵן לִי, הֲרֵי הוּא לָךְ בְּעֶשֶׂר סְלָעִים לַשָּׁנָה, וְאִם שֶׁל חֹדֶשׁ בְּחֹדֶשׁ, בְּסֶלַע לַחֹדֶשׁ, מֻתָּר. מָכַר לוֹ אֶת שָׂדֵהוּ, וְאָמַר לוֹ אִם מֵעַכְשָׁיו אַתָּה נוֹתֵן לִי, הֲרֵי הִיא שֶׁלָּךְ בְּאֶלֶף זוּז, אִם לַגֹּרֶן, בִּשְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה, אָסוּר:

ברטנורה  (ב) מרבין על השכר. בשכר המתנת מעות השכירות: ואין מרבין על המכר. בשכר המתנת המקח. וטעמא, משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, הלכך כי שקיל מיניה סלע בחודש דהוו להו שתים עשרה סלעים אין זה שכר המתנת מעות, שהרי לא נתחייב לשלם לו שכירות עד סוף החודש, והאי דאמר ליה אם עכשיו תתן לי הרי היא שלך בעשר סלעים, אי הוה מקדים ליה הוה מחיל ליה מדמי השכירות ומוגר ליה בפחות משויה. אבל גבי מכר משמשך המקח דינו ליתן המעות, וכי אמר ליה אם מעכשיו תתן הרי היא לך באלף זוז, הן הן דמיה, וכי מטפי עלייהו לגורן, שכר המתנת מעות הוא: מכר לו את השדה וכו'. והוא הדין מטלטלין וכל סחורה אם מכר לו יותר משויה בשכר המתנת מעות, אסור, והוי אבק רבית מדבריהם. וכל אבק רבית אם נתן אינה יוצאה בדיינים. דאילו רבית קצוצה דאורייתא יוצאה בדיינים:

ג. מָכַר לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה, וְנָתַן לוֹ מִקְצָת דָּמִים, וְאָמַר לוֹ אֵימָתַי שֶׁתִּרְצֶה הָבֵא מָעוֹת וְטֹל אֶת שֶׁלָּךְ, אָסוּר. הִלְוָהוּ עַל שָׂדֵהוּ, וְאָמַר לוֹ אִם אִי אַתָּה נוֹתֵן לִי מִכָּאן וְעַד שָׁלשׁ שָׁנִים הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי, הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ. וְכָךְ הָיָה בַּיְתוֹס בֶּן זוֹנִין עוֹשֶׂה עַל פִּי חֲכָמִים:

ברטנורה  (ג) הבא מעות וטול את שלך אסור. הבא מותר מעות שעליך וטול שדה שלך, אסור לעשות כן. וכגון שאמר לו מוכר ללוקח לכי מייתית מותר המעות קנה מעכשיו. לפיכך אסור לעשות כן, שאם יאכל מוכר הפירות בתוך כך, לכשיביא זה המעות נמצא שדה זו קנויה לו מיום המכר, וזה אכל הפירות בשכר המתנת מעותיו. ואם יאכל לוקח פירות מעכשיו, שמא לא יביא מותר המעות ויחזיר לו זה מה שקבל ונמצא שלא היתה שדה קנויה לו, דהא לכי מייתית קני מעכשיו אמר ליה, והא לא אייתי, ומעות הראשונות כמלוה בעלמא היו אצל מוכר, וזה אכל פירות בשכרו: הרי היא שלו. וכגון דאמר ליה קני מעכשיו אם לא אביא לך מכאן עד שלש שנים, דלאו אסמכתא היא אלא קנין גמור, שעל מנת מכר גמור החזיק בה מעכשיו בדמים הללו ואזולי אוזיל גביה, וזה קבל עליו שאם יחזיר לו מעותיו עד שלש שנים יקבלם. והפירות יהיו מונחים ביד שליש, אם יחזיר הלוה מעותיו למלוה עד שלש שנים יתן הפירות ללוה, ואם לאו יתן הפירות למלוה, שהיתה השדה קנויה לו משעת הלואה, ואותה הלואה דמי השדה היתה:

ד. אֵין מוֹשִׁיבִין חֶנְוָנִי לְמַחֲצִית שָׂכָר, וְלֹא יִתֵּן מָעוֹת לִקַּח בָּהֶן פֵּרוֹת לְמַחֲצִית שָׂכָר, אֶלָּא אִם כֵּן נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל. אֵין מוֹשִׁיבִין תַּרְנְגוֹלִין לְמֶחֱצָה, וְאֵין שָׁמִין עֲגָלִין וּסְיָחִין לְמֶחֱצָה, אֶלָּא אִם כֵּן נוֹתֵן לוֹ שְׂכַר עֲמָלוֹ וּמְזוֹנוֹ. אֲבָל מְקַבְּלִין עֲגָלִין וּסְיָחִין לְמֶחֱצָה, וּמְגַדְּלִין אוֹתָן עַד שֶׁיְּהוּ מְשֻׁלָּשִׁין. וַחֲמוֹר, עַד שֶׁתְּהֵא טוֹעֶנֶת:

ברטנורה  (ד) אין מושיבין חנוני למחצית שכר. לא יאמר בעל הבית לחנוני הרי פירות נמכרים בשוק ארבע סאין בסלע ואתה מוכרן בחנות פרוטה פרוטה ומשתכר סאה, הילך פירות ושב ומכור בחנות והריוח נחלוק. וטעמא דמלתא, משום דקיימא לן הך עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון, סתם המקבל פרקמטיא למחצית שכר מקבל עליו אחריות חצי הקרן באונסין וזולא, הילכך ההיא פלגא כיון דמיחייב באונסין מלוה היא אצלו שהרי היא שומא אצלו במעות בשער השוק ודינו ליטול חצי שכר, נמצא מתעסק בחציו של בעל הבית שהוא פקדון אצלו בשכר המתנת מעות המלוה, לפיכך אסור. אלא אם כן נותן לו שכר עמלו שהוא עמל באותו החצי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה, אם היה נגר או נפח, כמה אדם רוצה ליטול ליבטל ממלאכה כבדה כזו ולעשות מלאכה קלה: אין מושיבין תרנגולים למחצה. לשום ביצים בדמים לבעל התרנגולת להושיבה עליהם לגדל אפרוחים למחצית שכר מה שיהיו האפרוחים שוים יותר על דמי הביצים, דהואיל וזה מקבל עליו אחריות חצי דמי הביצים אם יתקלקלו או אם ימותו, הוה ליה פלגא מלוה, נמצא זה מגדל את חציין השני בשכר המתנת מעותיו: ומזונו. מזון שהוא מוציא באפרוחים: ואין שמין עגלים וסייחין למחצה. עכשיו הם שוים כך וכך, קבלם עליך לגדלם שנתים למחצית שכר, ולמחצית הפסד אם ימותו: אבל מקבלים עגלים וסייחים. קטנים. בלא שומא, שאם ימותו לא ישלם כלום ואם יחיו יחלקו ביניהם: כשיהיו משולשים. פירוש כשיעמדו על שליש גדולן ואז יחלוקו: ובחמור עד שתהא טוענת. משאוי. כך היה מנהגם לגדלם קודם חלוקה:

ה. שָׁמִין פָּרָה וַחֲמוֹר וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל לְמֶחֱצָה. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַחֲלֹק אֶת הַוְּלָדוֹת מִיָּד, חוֹלְקִין, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְגַדֵּל, יְגַדֵּלוּ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שָׁמִין עֵגֶל עִם אִמּוֹ וּסְיָח עִם אִמּוֹ. וּמַפְרִיז עַל שָׂדֵהוּ, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם רִבִּית:

ברטנורה  (ה) שמין פרה. גדולה, וחמור גדול. שראויין למלאכה, ומלאכתן כולה למקבל: למחצה. לחלוק שבח שישביחו, בדמים ובולדות: לחלוק את הולדות מיד. כשתבוא שעת חלוקתן, בבהמה דקה שלשים יום ובגסה חמישים יום: שמין עגל עם אמו. ואין צריך ליתן עמל ומזון לעגל אלא לאם. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל: ומפרין על שדהו. לשון פרה ורבה. ואית דגרסי ומפריז, בזיי''ן. לשון פרזות תשב ירושלים (זכריה ב'). כלומר מרחיב על שדהו. והוא שיאמר לו [חוכר למחכיר] אתה רגיל ליקח בחכירות שדך עשרת כורין לשנה, הלויני מאתים זוז שאוכל להוציא לזבל שדה זו ולזרעה ולחרשה ואני מעלה לך בחכירותה י''ב כורים לשנה ואחזיר לך מעותיך, זה מותר, דהוי כאילו מעדיף לו שני כורים הללו מפני שחוכר ממנו שדה טובה ומשובחת שחכירותה יפה מחכירות שדה רעה:

ו. אֵין מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִיִּשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית. אֲבָל מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִן הַנָּכְרִים, וְלוֹוִין מֵהֶן וּמַלְוִין אוֹתָן בְּרִבִּית, וְכֵן בְּגֵר תּוֹשָׁב. מַלְוֶה יִשְׂרָאֵל מָעוֹתָיו שֶׁל נָכְרִי מִדַּעַת הַנָּכְרִי, אֲבָל לֹא מִדַּעַת יִשְׂרָאֵל:

ברטנורה  (ו) אין מקבלין צאן ברזל. כל אחריות הנכסים על המקבל, ושם אותם עליו במעות, וכל זמן שאין נותן לו מעותיו חולקים השכר. ואע''ג דמשנה יתירה היא, דהא תנא ליה לעיל אין מושיבים חנוני למחצית שכר משום דמקבל עליה פלגא בהפסד, וכל שכן הכא דקבל כל האחריות עליו. נקט ליה משום סיפא. אבל מקבלים צאן ברזל מן הנכרים: מדעת הנכרי. כגון ישראל שלוה מעות מנכרי ברבית וביקש להחזירם לו, מצאו ישראל אחר ואמר תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו. אם העמידו אצל נכרי, אע''פ שישראל נותנם לו במצות הנכרי, מותר. ואם לא העמידו אצל נכרי, אסור. דהוא ניהו דקא מוזיף ליה בריבית:

ז. אֵין פּוֹסְקִין עַל הַפֵּרוֹת עַד שֶׁיֵּצֵא הַשָּׁעַר. [יָצָא הַשַּׁעַר, פּוֹסְקִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָזֶה יֵשׁ לָזֶה]. הָיָה הוּא תְּחִלָּה לַקּוֹצְרִים, פּוֹסֵק עִמּוֹ עַל הַגָּדִישׁ, וְעַל הֶעָבִיט שֶׁל עֲנָבִים, וְעַל הַמַּעֲטָן שֶׁל זֵיתִים, וְעַל הַבֵּיצִים שֶׁל יוֹצֵר, וְעַל הַסִיד מִשֶּׁשְּׁקָעוֹ בַכִּבְשָׁן. וּפוֹסֵק עִמּוֹ עַל הַזֶּבֶל כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין פּוֹסְקִין עַל הַזֶּבֶל אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה לּוֹ זֶבֶל בָּאַשְׁפָּה. וַחֲכָמִים מַתִּירִין. וּפוֹסֵק עִמּוֹ כְּשַׁעַר הַגָּבוֹהַּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָסַק עִמּוֹ כְּשַׁעַר הַגָּבוֹהַּ, יָכוֹל לוֹמַר תֶּן לִי כָזֶה, אוֹ תֶן לִי מָעוֹתָי:

ברטנורה  (ז) היה הוא תחלה לקוצרים. ויש לו גדיש ועדיין לא יצא השער: פוסק עמו. באיזה שער שירצה. דכיון דיש לו אין כאן רבית, דמעכשיו אותו גדיש קנוי לו. ואע''ג דלא משך, כיון דכי אין לו נמי לא הוה אלא אבק רבית דרבנן, כי יש לו לא גזור: על העביט. כלי גדול שצוברים בו את הענבים לפני דריכה והם מתחממים להוציא יינם יפה. ושל זיתים קרוי מעטן: על הבצים של יוצר. אם הכניס עפר ועשאו בצים לעשות מהן קדרות, פוסק עמו על הקדירות באיזה שער שירצה, ואע''פ שלא יצא השער: ועל הסיד. פוסק עמו באיזה שער שירצה משישקענו בכבשן העצים והאבנים לשרוף ולעשות מהן סיד: וחכמים מתירין. איכא בין חכמים לת''ק, דת''ק כל ימות השנה קאמר. ופליג עליה רבי יוסי ואמר לא שנא ימות החמה ולא שנא ימות הגשמים עד שיהיה לו למוכר זבל באשפות. וחכמים מתירין דוקא בימות החמה, שאע''פ שאין לו, יש לאחרים, שהכל יש להן זבל שכבר נרקב ונשוף בימות הגשמים. אבל בימות הגשמים לא. והלכה כחכמים: כשער הגבוה. אם יפחות השער ממה שהוא עכשיו, תתן לי כשער הזול. גבוה, היינו בזול שנותנין פירות גבוהים ורבים בדמים מועטים: תן לי כזה או תן לי מעותי. שהרי לא משך ויכול לחזור בו, ואפילו מי שפרע ליכא הואיל ולא נתן מעותיו על מנת לקבל עכשיו אלא לאחר זמן, ובתוך כך נשתנה השער, סתם דעתיה דאינש אתרעא זילא פסיק. ואין הלכה כרבי יהודה:

ח. מַלְוֶה אָדָם אֶת אֲרִיסָיו חִטִּין בְּחִטִּין לְזְרַע, אֲבָל לֹא לֶאֱכֹל. שֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַלְוֶה אֶת אֲרִיסָיו חִטִּין בְּחִטִּין לְזְרַע, בְּיֹקֶר וְהוּזְלוּ, אוֹ בְזוֹל וְהוּקְרוּ, נוֹטֵל מֵהֶן כְּשַׁעַר הַזּוֹל, וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁהֲלָכָה כֵן, אֶלָּא שֶׁרָצָה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ:

ברטנורה  (ח) חטין בחטין לזרע. סאה בסאה מותר להלוות לאריס דוקא כשרוצה לזרעו. וטעמו, דבאתרא דאריס הוא שנותן הזרע, אם אין לו זרע לזרוע השדה יסלקנו בעל הבית, וכשלוה האריס מבעל הבית וזורע וכשיוקירו חטין יתן חטין, אין זו הלואה, אלא הרי הוא כיורד לתוכה מעכשיו על מנת שיטול בעל הבית הזרע תחלה מחלק שיגיע לאריס והאריס יטול השאר שכר טרחו, ועל מנת כן ירד שיטול פחות משאר אריסין כשיעור הזרע, ואין כאן רבית: שהיה רבן גמליאל. כלומר, לכך הוצרך לשנות משנה זו, לפי שהיה רבן גמליאל מחמיר שאם הוזלו נוטל כשער הזול, ואשמעינן מתניתין לא שהלכה כן אלא שרצה להחמיר על עצמו:

ט. לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ, הַלְוֵינִי כוֹר חִטִּין וַאֲנִי אֶתֶּן לָךְ לַגֹּרֶן. אֲבָל אוֹמֵר לוֹ הַלְוֵינִי עַד שֶׁיָּבוֹא בְנִי, אוֹ עַד שֶׁאֶמְצָא מַפְתֵּחַ. וְהִלֵּל אוֹסֵר. וְכֵן הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר, לֹא תַלְוֶה אִשָּׁה כִכָּר לַחֲבֶרְתָּהּ עַד שֶׁתַּעֲשֶׂנּוּ דָמִים, שֶׁמָּא יוֹקִירוּ חִטִּים, וְנִמְצְאוּ בָאוֹת לִידֵי רִבִּית:

ברטנורה  (ט) הלויני עד שיבוא בני. דכיון שיש לו, שפיר דמי. דלא גזור רבנן אלא כשאין לו. ואפילו אין לו אלא סאה אחת, לווה עליה כמה כורין, דכל חדא וחדא אמרינן זו תהא תחתיה, שהרי אינה קנויה למלוה וביד הלוה למכרה ולאכלה, וכשלוה כל אחת ואחת לוה בהיתר: וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה. ואין הלכה כהלל. אלא הלכה כחכמים שאומרים לוין סתם ופורעין סתם:

י. אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ, נַכֵּשׁ עִמִּי וַאֲנַכֵּשׁ עִמָּךְ, עֲדֹר עִמִּי וְאֶעְדֹּר עִמָּךְ, וְלֹא יֹאמַר לוֹ נַכֵּשׁ עִמִּי וְאֶעְדֹּר עִמָּךְ, עֲדֹר עִמִּי וַאֲנַכֵּשׁ עִמָּךְ. כָּל יְמֵי גָרִיד, אֶחָד. כָּל יְמֵי רְבִיעָה, אֶחָד. לֹא יֹאמַר לוֹ חֲרשׁ עִמִּי בַגָּרִיד וַאֲנִי אֶחֱרשׁ עִמָּךְ בָּרְבִיעָה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, יֵשׁ רִבִּית מֻקְדֶּמֶת וְיֵשׁ רִבִּית מְאֻחֶרֶת. כֵּיצַד. נָתַן עֵינָיו לִלְווֹת הֵימֶנּוּ, וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ וְאוֹמֵר בִּשְׁבִיל שֶׁתַּלְוֵנִי, זוֹ הִיא רִבִּית מֻקְדֶּמֶת. לָוָה הֵימֶנּוּ וְהֶחֱזִיר לוֹ אֶת מָעוֹתָיו, וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ וְאָמַר בִּשְׁבִיל מָעוֹתֶיךָ שֶׁהָיוּ בְטֵלוֹת אֶצְלִי, זוֹ הִיא רִבִּית מְאֻחֶרֶת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, יֵשׁ רִבִּית דְּבָרִים, לֹא יֹאמַר לוֹ, דַּע כִּי בָא אִישׁ פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי:

ברטנורה  (י) נכש עמי. היום ואנכש עמך למחר. ניכוש הוא עקירת העשבים הרעים הגדלים בתבואה: עדור. חפור: לא יאמר לו נכש עמי ואעדור עמך. פעמים שזו קשה מזו, ויש כאן אגר נטר: כל ימי גריד אחד. ולא חיישינן אם יום אחד גדול מחבירו. וכן כל ימי רביעה אחד. ומותר לומר עדור עמי יום זה של גריד. ואני אעדור עמך יום אחר של גריד. וכן ברביעה: גריד. ימות החמה: רביעה. ימות הגשמים: ואני אחרוש עמך ברביעה. שימי רביעה קשים למלאכה שבשדות:

יא. וְאֵלּוּ עוֹבְרִין בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הַמַּלְוֶה, וְהַלּוֶֹה, וְהֶעָרֵב, וְהָעֵדִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף הַסוֹפֵר. עוֹבְרִים מִשּׁוּם לֹא תִתֵּן (ויקרא כה), וּמִשּׁוּם בַּל תִּקָּח מֵאִתּוֹ (שם), וּמִשּׁוּם לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה (שמות כב), וּמִשּׁוּם לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ (שם), וּמִשּׁוּם וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְיָ:

ברטנורה  (יא) עוברים משום לא תתן וכו'. מלוה עובר בכולן. לוה עובר משום בל תשיך, שהוא לשון מפעיל לאחרים, לא תגרום שאחיך ישוך, ועובר על ולאחיך לא תשיך, ולפני עור לא תתן מכשול. ערב ועדים עוברים על לא תשימון עליו נשך בלבד:

גמרא בבא מציעא דף נ''ט ע''ב

אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים מְנָא לָן מִתָּמָר דִּכְתִיב (בראשית ל''ח) הִיא מוּצֶאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ. אָמַר רַב חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי מָאי דִּכְתִיב (ויקרא כ''ה) לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ עַם שֶׁאִתְּךָ בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹת אַל תּוֹנֵהוּ. אָמַר רַב לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בְּאוֹנָאַת אִשְׁתּוֹ שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁדִּמְעָתָה מְצוּיָה אוֹנָאָתָהּ קְרוֹבָה. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר מִיּוֹם שֶׁנֶּחֱרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי תְפִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג') גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי. וְאַף עַל פִּי שֶׁשַּׁעֲרֵי תְפִלָּה נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי דִמְעָה לֹא נִנְעֲלוּ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ל''ט) שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה' וְשַׁוְעָתִי הָאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ. וְאָמַר רַב כָּל הַהוֹלֵךְ בַּעֲצַת אִשְׁתּוֹ נוֹפֵל בְּגֵיהִנָּם שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א' כ''א) רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב וְגוֹמֵר. אָמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵּי וְהָא אֲמַרֵי אִינְשֵׁי אִתְּתָךְ גּוּצָא גְחִין וְתִלְחוֹשׁ לָהּ. לֹא קַשְׁיָא הָא בְּמִילֵי דְעָלְמָא וְהָא בְּמִילֵי דְבֵיתָא. לִישָׁנָא אַחֲרִינָא הָא בְּמִילֵי דִשְׁמַיָּא וְהָא בְּמִילֵי דְעָלְמָא. אָמַר רַב חַסְדָּא כָּל הַשְּׁעָרִים נִנְעָלִים חוּץ מִשַּׁעֲרֵי אוֹנָאָה שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ז') הִנֵּה ה' נִצָב עַל חוֹמַת אֲנָךְ וּבְיָדוֹ אֲנָךְ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר הַכֹּל נִפְרָע בִּידֵי שָׁלִיחַ חוּץ מֵאוֹנָאָה שֶׁנֶּאֱמַר וּבְיָדוֹ אֲנָךְ. אָמַר רִבִּי אַבְהוּ שְׁלשָׁה אֵין הַפַּרְגּוּד נִנְעַל בִּפְנֵיהֶם אוֹנָאָה וְגֶזֶל וַעֲבוֹדָה זָרָה. אוֹנָאָה דִּכְתִיב וּבְיָדוֹ אֲנָךְ. גֶּזֶל דִּכְתִיב (ירמי' ו') חָמָס וָשׁוֹד יִשָּׁמַע בָּהּ עַל פָּנַי תָּמִיד. עֲבוֹדָה זָרָה דִּכְתִיב (ישעי' ס''ה) הָעָם הַמַּכְעִיסִים אוֹתִי עַל פָּנַי תָּמִיד. וְאָמַר רִבִּי חֲלָבוֹ. לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּכְבוֹד אִשְׁתּוֹ שֶׁאֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית י''ב) וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ. וְהַיְינוּ דְאָמַר לְהוּ רָבָא לִבְנֵי מְחוּזָא אוֹקִירוּ לִנְשַׁיְיכוּ כִּי הֵיכִי דְתִתְעַתְּרוּ:

רש''י  היא מוצאת והיא שלחה. אף ע''פ שהיו מוציאין אותה לשרפה לא אמרה להם ליהודה נבעלתי אלא שלחה לו למי שאלה לו אנכי הרה ואם יודה הוא מעצמו יודה: עמיתו. עם אתו: באונאת אשתו. באונאת דברים לצערה: אונאתה קרובה. פורענות אונאתה ממהר לבא: שמעה תפלתי. אין לשנותו מלשון בקשה שמבקש מאת הקב''ה שישמע תפלתו אבל אל תחרש יש לשנותו מלשון בקשה ולו' בזו אני בוטח שאין דרכך לשתוק ולא להחריש וכו': רק לא היה כאחאב. סיפיה דקרא אשר הסתה אותו איזבל אשתו: כל השערים. של תפלה ננעלו: חוץ משערי אונאה. הצועק על אונאת דברים אין השער ננעל בפניו: הכל על ידי שליח. על כל עבירות נפרעין על ידי שליח: ובידו וגו'. לא מסר' לשליח: פרגוד. מחיצה שבין שכינה לצבא מרום: אינו ננעל. להפסיק ראייתן מן המקום אלא תמיד רואה אותם עד שיפרע: ובידו אנך. משמע שהיה תמיד אצלו ומשמש בה: על פני. לפני ואין מחיצה בינו לבין העבירה: מחוזא. עיר שהיה רבא דר בתוכה כך שמה: אוקירו לנשייכו. כבדו נשותיכם:

זוהר בא דף מ''ג ע''א

וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ וְגוֹמֵר. פִּקּוּדָא דָא פִּקּוּדָא דְאִקְרֵי בְּגוֹוָנָא אַחֲרָא דְּלָא אִקְרֵי מִצְוָה אֶלָּא קְדוּשָׁה וְאִלֵּין אִינוּן תְּפִילִין. תְּפִלָּה שֶׁל יַד וּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ. תִּקּוּנָא פְאֶרָא שַׁפִּירוּ דְּגוֹוָנִין עִלָּאִין. וְעַל דָּא אִקְרוּן טוֹטָפֹת כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיה מ''ט) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר. וּכְתִיב (הושע י''א) כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאוֹהֲבֵהוּ יִשְׂרָאֵל זוּטָא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל סָבָא שַׁפִּירוּ דְגוֹוָנִין עֵילָא וְתַתָּא. יוֹסֵף סַלִּיק וְאִתְעֲטָר בִּתְרֵין גּוֹוָנִין (נ''א דַּרְגִּין) בְּקַדְמֵיתָא נַעַ''ר וּבְסוֹפָא צַדִּי''ק כַּמָּה יָאָן בֵּיהּ גּוֹוָנִין לְמֶחֱזֵי וְרָזָא דָא (בראשית ט''ל) וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה שַׁפִּירָא בִּתְרֵין סִתְרִין בִּתְרֵין דַּרְגִּין בִּתְרֵין גוֹוָנִין עֵילָא וְתַתָּא כְּתִיב (דברים ו') וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטוֹב. הַיָּשָׁר דָּא תְפִלָּה שֶׁל יָד לְאַמְשְׁכָא לֵיה בִּתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ לְאִתְיַיחֲדָא כַחֲדָא וּתְפִלָּה שֶׁל יַד אַקְדִים לְשֶׁל רֹאשׁ וְאִצְטְרִיךְ דְּלָא יְהֵא פִרוּדָא בֵינַיְיהוּ כְּלַל. מָאן דְּמִתְעֲטֵר בִּתְפִלִּין קָאִים בְרָזָא דְגוֹוָנָא עִלָּאָה וְקָאִים בְּאִינּוּן תְּרֵין רָזִין דְּקָאַמְרָן כְּיוֹסֵף דְּאִקְרֵי נַעַר וְאִקְרֵי צַדִּיק בְּרָזָא דְעֶבֶד נֶאֱמָן וּבְרָזָא דְבֵן יְחִידָאי. וְאִלֵּין תְּפִלָּה שֶׁל יָד וּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ. וְאִינוּן כְלָלָא חָדָא בְּלֹא פִרוּדָא אַרְבַּע פָּרָשְׁיָין דִּתְפִלִּין בְּאַרְבָּעָה בָּתִּים בְּאִינוּן תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ. וּכְמָה דְאִינוּן אַרְבָּעָה פָּרָשְׁיָין בְּאִינוּן תְּפִילִּין שֶׁל רֹאשׁ אוּף הֲכִי כֻלְּהוּ בִּתְפִלִּין שֶׁל יָד בְּבַיִת אֶחָד דְּהָא בִתְפִלָּה שֶׁל יָד לֵית לָהּ מִגַּרְמָהּ כְּלוּם אֶלָּא מַה דְנַקְטָא מִלְּעֵילָא וְרָזָא דָא (קהלת א') כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם. וּמִגוֹ דְנַקְטָא לוֹן מִלְּעֵילָא אִקְרֵי תְפִלָּה וְאִתְקַדְּשַׁת בִּקְדוּשַׁתְהוֹן וְכֹלָּא אִקְרֵי קְדוּשָׁה וְאִקְרֵי תְפִלָּה. וּכְדֵין אִקְרֵי מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵימָה:

תרגום הזוהר
וְהָיָה לְאוֹת וְגוֹ': וּלְטוֹטָפוֹת וְגוֹ': מִצְוָה זוֹ הִיא מִצְוָה הַנִּקְרֵאת בְּאוֹפֶן אַחֵר, שֶׁאֵינָהּ נִקְרֵאת מִצְוָה אֶלָּא קְדֻשָּׁה. וְאֵלּוּ הֵם תְּפִלִּין, תְּפִלָּה שֶׁל יָד וּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ. שֶׁהֵם תִּקּוּן פְּאֵר וְיֹפִי שֶׁל הַמַּרְאוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת. וְעַל כֵּן נִקְרָאִים, טוֹטָפוֹת, כְּדִכְתִיב יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךְ אֶתְפָּאֵר. וְכָתוּב, כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ. הוּא יִשְׂרָאֵל זוּטָא. וְכָתוּב שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, הוּא יִשְׂרָאֵל סָבָא, שֶׁהוּא יֹפִי שֶׁל הַמַּרְאוֹת, לְמַעְלָה וּלְמַטָּה יוֹסֵף עוֹלֶה לְמַעְלָה וּמִתְעַטֵּר שָׁם, וּמִטֶּרֶם שֶׁעָלָה לַבִּינָה נִקְרָא נַעַר, וּבַסּוֹף נִקְרָא צַדִּיק. כַּמָּה יָפוֹת בּוֹ הַמַּרְאוֹת לִרְאוֹת. וְזֶה סוֹד, וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תוֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. הוּא יָפֶה, בִּשְׁנֵי צְדָדִים, בִּשְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת, בִּשְׁתֵּי מַרְאוֹת, שֶׁהֵן לָבָן וְאָדוֹם. לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. כְּתִיב, וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב: הַיָּשָׁר, הוּא תְּפִלָּה שֶׁל יָד, לְהַמְּשִׁיךְ לָהּ בִּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ, שֶׁיִּתְיַחֲדוּ כְּאֶחָד. וּתְפִלָּה שֶׁל יָד מַקְדִּימִים לְהַנִּיחָהּ לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ. וְצָרִיךְ שֶׁלֹּא יִהְיֶה פֵּרוּד בֵּינֵיהֶם כְּלָל. מִי שֶׁמִּתְעַטֵּר בִּתְפִלִּין, עוֹמֵד בַּסּוֹד כְּעֵין הָעֶלְיוֹן, שֶׁהוּא עוֹמֵד בִּשְׁנֵי סוֹדוֹת הָאֵלּוּ שֶׁאָמַרְנוּ בְּיוֹסֵף, שֶׁנִּקְרָא נַעַר וְנִקְרָא צַדִּיק, דְּהַיְנוּ בְּסוֹד עֶבֶד נֶאֱמָן, וּבַסּוֹד בֵּן יָחִיד, וְאֵלּוּ הֵם, תְּפִלָּה שֶׁל יָד וּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ וּשְׁנֵיהֶם הֵם כָּלוּל אֶחָד. אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּתְּפִלִּין הֵם בְּאַרְבַּע בָּתִים בִּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ, וּכְמוֹ שֶׁהֵם אַרְבַּע בָּתִים בִּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ, כֵּן הֵם כֻּלָּם בִּתְפִלָּה שֶׁל יָד בְּבַיִת אֶחָד. כִּי בִּתְפִלָּה שֶׁל יָד, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, אֵין לָהּ מֵעַצְמָהּ כְּלוּם, אֶלָּא מַה שֶּׁמְּקַבֶּלֶת מִלְּמַעְלָה, וְזֶה סוֹד כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וּמִשּׁוּם שֶׁמְּקַבְּלָתָם מִלְּמַעְלָה הִיא נִקְרֵאת תְּפִלָּה, וּמִתְקַדֶּשֶׁת מִקְּדֻשָּׁתָם וְנִקְרֵאת קְדֻשָּׁה, וְנִקְרָא תְּפִלָּה, וְאָז נִקְרֵאת הַמַּלְכוּת מַלְכוּת שָׁמַיִם הַשְּׁלֵמָה.

הלכה פסוקה
הר''ם ה' איסורי ביאה פכ''א

א. אָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּתְקַשֶּׁה עַצְמוֹ לָדַעַת אוֹ יָבִיא עַצְמוֹ לִידֵי הִרְהוּר אֶלָּא אִם יָבוֹא לוֹ הִרְהוּר יַסִּיעַ לִבּוֹ מִדִּבְרֵי הֲבָאי לְדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁהִיא אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן לְפִיכָךְ אָסוּר לְאָדָם לִישָׁן עַל עָרְפּוֹ וּפָנָיו לְמַעְלָה עַד שֶׁיַּטֶּה מְעַט כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי קִשּׁוּי: ב. וְלֹא יִסְתַּכֵּל בִּבְהֵמָה וּבְחַיָה וְעוֹף בְּשָׁעָה שֶׁמִּזְדַּקְּקִין זָכָר לַנְּקֵבָה וּמֻתָּר לְמַרְבִּיעֵי בְּהֵמָה לְהַכְנִיס כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת מִפְּנֵי שֶׁהֵן עוֹסְקִין בִּמְלַאכְתָּן לֹא יָבֹאוּ לִידֵי הִרְהוּר:

מוסר
מלוקט

אוֹי וַאֲבוֹי לְמַשְׁחִית זַרְעוֹ בֵּין בְּמֵזִיד בֵּין שֶׁבָּא מַחֲמַת הִרְהוּרָיו הָרָעִים. כִּי מִלְּבַד תּוֹקֶף הֶעָוֹן. הִנֵּה ה' אֱלֹהִים לֹא עָשָׂה לַמַּזִּיקִים גּוּף כִּי אִם רוּחוֹת וְעַל יְדֵי הַחוֹטֵא הַזֶּה נַעֲשֶׂה לָהֶם גּוּף וְנִבְרָאִים מַזִּיקִין וְהֵם תּוֹבְעִים דִּין לַעֲשׂוֹת בּוֹ נְקָמָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם סוֹבְבִים אוֹתוֹ וְכָל הַמִּכְשׁוֹלִים וְהַצָרוֹת הַבָּאוֹת לְאָדָם הוּא עַל יָדָם מִלְּבַד הָעוֹנְשִׁים הַקָּשִׁים וּמָרִים הַמְּזֻמָּנִים וּמְעֻתָּדִים לוֹ בְּצֵאתוֹ מֵהָעוֹלָם הַזֶּה וְכַמָּה שָׁנִים נִמְסָר בְּיַד מַלְאֲכֵי חַבָּלָה לַעֲשׂוֹת בּוֹ נְקָמָה קוֹדֶם שֶׁיֵּלֵךְ לְגֵיהִנָּם. לָכֵן בְּעוֹד נַפְשׁוֹ בּוֹ יְמַהֵר לָשׁוּב וּבְמִסְתָּרִים תִּבְכֶה נַפְשׁוֹ. וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן: