סיון רהב מאיר: אף אחד לא דורש מאיתנו משהו בלתי אפשרי. זה כאן, קרוב ונגיש

זו היתה השבת האחרונה של השנה. מה היא אומרת לנו? הנה קטעים מתוך הפרשות שקראו בשבת בבתי הכנסת בכל רחבי העולם. ניצבים-וילך, שתי פרשות, שמופיעות לקראת סוף ספר דברים.

• אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם. רָאשֵׁיכֶם, שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל.

ביומו האחרון של משה רבנו, הוא משאיר לעם צוואה, אבל עוד לפני הדיבורים – תחילה מכנס את כולם. הפרשה דורשת אחדות, של כל הציבורים ביחד. שלי שם טוב מהרצליה, אמו של החטוף עומר שם טוב, התראיינה בימים אלה לערוץ הידברות. הדברים שלה לא עשו כותרות, לכאורה אין בהם חידוש, אבל בעיני הם קריטיים: "משפחות החטופים הן מיקרוקוסמוס של מדינת ישראל", אמרה. "יש איש יקר ששמו צביקה מור, מקרית ארבע, שבנו נחטף. אשתו אפרת הייתה אצלי כאן בשיחה מאוד לבבית בבית. אנחנו חושבים אחרת ועם זאת אנחנו עדיין אוהבים ומכבדים אחד את השני. ומהצד השני, הקיבוצים, אני לא חושבת כמוהם ולא מסכימה עם חלק מהדברים שלהם. אנחנו לא חייבים להיות באחידות, אבל מאוד מאוד חשוב שנהיה באחדות. זו דוגמה קטנה של הקהילה שלנו, אבל זו דוגמה לעם ישראל כולו. מה שהכי חשוב לזכור זה שהאויב שלנו הוא רק מבחוץ. זה השיעור שיש ללמוד מכל מה שעובר עלינו".

שלי השתנתה השנה: "כל אחד מאיתנו חי בקופסה. אני יצאתי מהקופסה. מצאתי אנשים שלכאורה אין לי שום חיבור איתם – ואז קרה הקסם. החומות נופלות. פתאום הבנתי שיש לנו כל כך הרבה ערכים משותפים. אנחנו בוחרים להתמקד ב'לא', ב'אין', ולא ב'יש'. זאת העבודה שאנחנו צריכים לעשות כעם. אנשים לא יודעים: כבר חצי שנה יש לי חברה חרדית, חברת נפש. היא ומשפחתה נקשרו אלינו בקשר מרפא, מחזק, מנחם. מעולם לא הייתי מכירה אותה אלמלא מה שקרה בשביעי לאוקטובר".

אנחנו ניצבים היום, כולנו.

• טַפְּכֶם, נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ.

הפרשה ממשיכה לתאר את האחדות הזו. אנחנו צריכים גם את ראשי העם, אבל את חוטבי העצים ושואבי המים. אסור לזלזל באף אחד. נדמה לי שבבוקר שמחת תורה למדנו שראשי המערכת הבכירים יכולים לפספס לגמרי, בעוד דווקא "חוטבי העצים", האזרחים הפשוטים, בלי דרגות של אלוף ובלי תואר פרופסור, יודעים לזהות אויב, להבין מה קורה וגם לצאת להציל.

• וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת... כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם.

הברית הזו היא לא סיפור של דור אחד. צריך תמיד לחשוב על הדורות הבאים, בכל החלטה. באחד הדיונים הבינלאומיים על חלוקת הארץ, שאל דוד בן גוריון את יצחק טבנקין כיצד עליו להחליט. טבנקין השיב לו: "עלי להתייעץ". למחרת השיב לבן גוריון: "לא, אל תסכים להצעה הזו". בן גוריון שאל עם מי התייעץ טבנקין, והוא השיב: "התייעצתי עם הסבא שלי שכבר נפטר, ועם הנכד שלי שעוד לא נולד". כלומר, התייעצתי עם העבר ועם העתיד, שיש לי אחריות כלפיהם, גם אם הם לא נוכחים כאן פיזית. כל ההחלטות שאנחנו מקבלים בחיים – לטוב ולרע – משפיעות גם על מי שכבר לא כאן, על מורשתו ועל פועלו, וגם על מי שעדיין לא כאן, שייוולד לתוך המציאות שניצור.

• כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.

אלה מילים שכולנו משתמשים בהן המון השנה: חוסן. מסוגלות. הפרשה מזכירה לנו שאף אחד לא דורש מאיתנו משהו בלתי אפשרי. זה לא בשמיים ולא מעבר לים, זה כאן, קרוב ונגיש. הפה והלב שלנו מספיקים. זה אפשרי.

אולי לא סתם הסיסמה המפורסמת של חברת נייק היא: "ג'אסט דו איט", והסלוגן שהיה מזוהה עם ברק אובמה היה: "יס, ווי קן". האנושות צריכה תזכורות של העצמה, של יכולת.

השבוע התארחתי בזום של מחלקת החינוך של מועצת רמת הגולן. 350 ילדים מכל יישובי הגולן היו שם. ותוך כדי, היו אזעקות. המשכנו כשהם בממ"ד. שאלתי מה הם למדו בשנה הזו על עצמם, והתשובה שהופיעה שוב ושוב בצ'אט הייתה: שאנחנו יכולים. שאנחנו בוגרים יותר ממה שחשבנו. שאפשר לסמוך עלינו. שלא ידענו עד כמה אנחנו גדולים. אחת מהן סיפרה על מסיבת בת מצווה שהתבטלה, ואיך היא מתגברת ומתבגרת. אחד סיפר על חייל מהיישוב שלו שנפל, ושהוא מתנדב לזכרו, ולא מאמין כמה הוא תורם בגיל כה צעיר. יש בנו כוחות שאנחנו לא מספיק מכירים.

• חִזְקוּ וְאִמְצוּ, אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ.

יש בפרשה הרבה פסוקי חיזוק כאלה, לפני הכניסה לארץ. גם היום במלחמה מול חמאס, חיזבאללה ואיראן יש שובר שוויון: אלוקים, הצדק, הטוב, האור – בצד שלנו. לפעמים קל לשכוח את זה מול נתונים יבשים, מול המספרים והמפות. הפרשה מזכירה: אתם הפתרון של המזרח התיכון, לא הבעיה. חיזקו ואימצו.

• וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים.

הפרשה מתארת מראש זמנים של "הסתר פנים". אנחנו נשכח מי אנחנו, נתבלבל ונטעה, ואלוקים כמו אומר לנו מבעוד מועד שזה עלול להביא צרות, פורענויות וקשיים. אז למה בכלל להיכנס לארץ ישראל? למה לא להישאר במדבר? הפרשה ממשיכה ומתארת איך בסוף נבין, נחזור לדרך הנכונה, נהיה מי שאנחנו אמורים להיות וזה יביא ברכה לעולם כולו. אבל זה יהיה ארוך מורכב, עם הרבה עליות וירידות, צריך ללמוד לקום וליפול.

• וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם.

כך משה רבנו מסיים לומר לעם את התורה, אבל בפרשה לא כתוב תורה אלא – שירה. זו שירה, שירת חיים. לא אוסף הוראות טכני, לא רשימת קניות למכולת, אלא חוויה. לא צריך רק לשנן אותה אלא לתת לה להיות מנגינת חיינו.

שנזכה לאחדות אמיתית, לחוסן ומסוגלות, שנתקדם במסע. שהשבת האחרונה של השנה תהיה שבת שלום.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".