שלוש שנים היא מנסה, עושה הכל ושום דבר לא משתנה. הגיע הזמן להרפות

"אני לא מוכנה לזה יותר", אומרת לי בדמעות אמא למתבגרת שלמרבה הצער מתלבשת באופן פרובוקטיבי. "אין כזה דבר. אני לא מוכנה. אני אעשה הכל כדי שהיא תחזור להיות צנועה".

"ספרי לי, מה היה עד עכשיו?", אני מבקשת.

"מה היה?", היא נאנחת. "זה כבר שלוש שנים, הסיפור הזה. אני חושבת שהיו לנו שיחות שארכו ימים, אם מחשבים את כל השעות. היו תקופות שגזרתי לה אביזרי לבוש, היו תקופות שאיימנו עליה, בעלי ואני, שנוציא אותה מהבית, עד שהתייעצנו עם רב שאמר לנו שזו לא הגישה. נראה לי שניסיתי הכל".

"הכל", אני אומרת ושותקת.

"מה דעתך להרפות?", אני מציעה לה לאחר כמה דקות. "ולהתחיל עבודה פנימית מסוג אחר?".

"להרפות?", היא מזדעזעת. "אז בכלל מה יהיה איתה?".

שלוש שנים היא מנסה ומנסה, עושה כל שביכולתה ושום דבר לא משתנה, ועכשיו היא בכזה פחד להרפות.

שלמה המלך במשלי קורא לזה: "תוחלת ממושכה".

תוחלת – רצון חזק מאד שאדם מייחל לו, משהו שהוא רוצה מאד מאד שיסתדר כפי שהוא חושב ממושכה – זה אובססיבית, בשפתנו.

וההמשך הוא: "תוחלת ממושכה מחלה לב" – ההחזקה האובססיבית ברצון שציירנו לעצמנו מביא ממש לפגיעה פיזית בלב.

בליקוטי מוהר"ן יש תורה שמדברת על "כסדר" ו"שלא כסדר".

כסדר – זהו הציור המושלם והיפה שציירנו לעצמנו, שלא כסדר – כשלא הולך לנו. כשאנחנו מגלים שהחיים הולכים באופן אחר ממה שתכננו.

ופה יש עבודה עמוקה מאד של "בטל רצונך מפני רצונו".

כל דבר שקורה כפי שהוא – זה רצון השם.

איך אנחנו יודעים זאת?

כי זה קורה.

"אבל זו בחירה", אומרת לי האם המבוהלת.

"של מי הבחירה?", אני שואלת אותה.

"שלה", היא עונה, ומיד מבינה.

נכון. כשהבחירה לא בידיים שלנו, או שהיא כבר היתה בעבר, אלו דברים שיש להעביר אותם מהמדף של "בחרו נכון", למדף של "רצון השם".

בראש השנה יש לנו עבודה מיוחדת בנושא "המלכת השם", כמה קל להמליך את השם על המקומות בהם נוח ומתאים לנו, וכמה מורכב ומאתגר לומר להשם – "לא רציתי שבתי תתלבש באופן כזה, לא רציתי שהילדים שלי יריבו כך, שהבית שלי ייראה כך, שבעלי יהיה כזה ש... אבל אני מבינה שזהו רצונך, ועל כן אני מבטלת את רצוני וממליכה אותך גם על הדבר הזה".

זו המלכת השם.

ומה עם האשמה עצמית?

גם כאן היצר מגיע ותוקף בכל הכוח. הוא מצייר לנו ציור שהיה לדעתנו אמור להיראות כך וכך, מספר לנו שיכולנו לפעול אחרת כדי שזה ייראה אחרת, ואז הורג אותנו לאט לאט עם הסם הנוראי של האשמה.

גם כל מה שכבר היה – ראוי להיכלל בתוך המסגרת הזו של "המלכת השם". על העתיד כמובן אפשר לחשב מסלול מחדש, על העבר – כבר לא.

*

כולנו כבר יודעים לדקלם ש"בדור משיח חוצפה יסגי", המורים והמורות גם מרגישים זאת על בשרם מידי יום ביומו. בדור הזה באמת קיבלנו יכולת חזקה בפה.

"את יודעת למה אני עצובה?", שואלת אותי בת השלוש ברהיטות, "כי מעליבים אותי". על אופן בו היא מחזירה למי שמעליב אותה – אני אדלג כאן מפאת כבוד המקום...

בת השלוש המתוקה הזו מדגימה לנו כל יום מחדש איך בדור הזה כבר מכזה גיל אוצר המילים גדל, היכולת לתאר ולנמק את רגשותיה מפעימה, וכמה נוח היא מרגישה לבטא את כל זה.

הפה הוא הכלי שדרכו יוצאים הדברים אל הפועל.

נכון שחוצפה ועזות הם שליליים, אבל אם כבר קיבלנו במתנה את היכולת בדור הזה, מן הסתם אפשר לנתב אותה למקום טוב.

אפשר לקחת את הכלי המדהים הזה של הביטוי כדי לשבת ולספר להשם מה קורה איתנו בימים המטורפים האלו בגלות, איך שהלב שלנו מיטלטל מצד לצד, איך החדשות על החיסולים והניצחונות בלבנון מצד אחד משמחים אותנו, ומצד שני מוסיפים דאגה ללבנו. כמה השגרה כאן מבלבלת, כמה החגים מטלטלים, כמה אנחנו נופלים וקמים.

אפשר להשתמש בכוח הדיבור כדי להתחנן עוד ועוד על גאולה בלי לוותר.

*

השבת יצא שקראתי עלון פרשת שבוע שמחולק בבתי הכנסת. היו שם משלים יפהפיים ומחזקים שתיארו את האב שמחכה לפגוש את בנו לאחר שנים ארוכות, ואת הבן שהלך לישון ולא מוכן לפתוח לאביו את הדלת כדי לקבל את המתנות השוות שהכין לו האב, ועוד ועוד דיבורים מהסוג הזה. מרגע לרגע הרגשתי שהדופק שלי עולה.

אני נורא רוצה לקבל את המתנות האלו. אני נורא רוצה לנצל את הרגעים האחרונים של השנה. אבל הרגשתי "בלק אאוט". פתאום שכחתי מה עושים, ורק הרגשתי בעוצמה את הפספוס.

בעלון לא היה שום הסבר מה כן לעשות, שום תחושה שאומרת – ילדים, אתם טובים מעצם היותכם יהודים כשרים ומתוקים שמקושרים להשם. קיבלתם קבלה טובה לשנה החדשה?! אתם בדרך! מצוין.

ומה באמת עושים ברגעים האלו כשמבינים שהשנה החדשה נכתבת כעת, כשהגזרות נגזרות?

לפני הכל – אפשר לבקש גם על זה, ואפילו מומלץ. לבקש במילים שלך: "השם, אני מבקשת שתנחה אותי איך לחזור בתשובה, תעזור שאבין מה נדרש ממני, שאהיה מדויקת. כמובן – לא לשכוח לבקש על התפילות של ראש השנה שנצליח לכוון, להתרגש, לבקש, שלא נשכח.

ובאופן כללי, מצאתי שהשיחה הפשוטה עם השם היא התשובה.

התפילה המתוקה והפשוטה הזו היא ריפוי ענק בדור שלנו, היא יכולת מופלאה להישאר בשפיות ובנינוחות בתוך מכונת הזמן הממהרת הזו, היא מלמדת אותנו קשר מסוג חדש, של אמון ואהבה וקרבה. קשר כזה שאין בעולם שלנו מי שיכול לשאת כמוהו.

פשוט לשבת ולספר לו הכל, איך אני מרגישה ברגעים המיוחדים הלו של נעילת שנה ופתיחת חדשה, מה לא עובד אצלי, מה נעול, מה נפתח כבר ב"ה, מה מכעיס, מה מפחיד, וכמה זה מפחיד...

זוכרת שבעבר, בראש השנה, הייתי מגיעה לרגעים כאלו שהפה כבר יבש מלומר תהילים, והלב מרגיש בעוצמה שחבל, זו עת רצון עצומה.

לא ממש ידעתי איך לקחת את עוצמת הרגשות האלו ולנתב אותם ולאן,

התחושה שלי היתה שאני עוברת את ראש השנה מול השם.

היום – אני מראש יוצאת לי לזמן שקט בראש השנה בערב, אחרי הסעודה, כשהילדים כבר ישנים, כדי לפתוח בשיחת התבוננות עם השם.

זה זמן מצוין לחזור בתשובה, זמן להמליך את השם גם על הדברים שפחות נראים לי "כסדר" בחיי, לספר לו הכל בקול, לבקש על השנה החדשה, להיזכר בשנה שהיתה, למקד את הרצונות שלי, את הבקשות, את החלומות.

מאז שגיליתי את הטריק הזה אני עוברת את ראש השנה ביחד עם השם, לא מולו.

וזו הרגשה מופלאה שאין כמותה!

מזמינה אותך לנסות גם השנה.

שנה טובה ומתוקה גדושה בבשורות טובות!

רותי קניג היא סופרת, יועצת רגשית ומנחת סדנאות לפריצת חסמים.